אני יהודי

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

התיקון של התקשורת

שלום חברים: בפרשה נאמר (ויקרא יד, ב): "זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" וביארו רבותינו במדרש (ויקרא רבה טז, ב): שנגע הצרעת באה על לשון הרע וכן היה מזהיר שלמה המלך ואמר "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" ופירושו ששומר מצרעת נפשו. לכן בא משה ומזהיר את ישראל ואומר להם "זאת תהיה תורת המצורע" כלומר, זו תהיה תורת עונשו וגם כפרתו של המוציא שם רע. לכאורה, כיצד רבותינו אומרים שהמספר לשון הרע לוקה בצרעת, הרי אנו רואים הרבה אנשים שהם בעלי לשון הרע כגון: עיתונאי "ידיעות אחרונות" ומעריב, ואנשי החדשות למיניהם, שכל עמלם הוא להכפיש להשמיץ וכל המוסיף הרי זה מעלה ברייטינג. ואין אנו רואים שהם נגועים בצרעת, אלא אדרבה, בשרם מעודן ומשובח ומטופח להפליא.

אלא תירץ מעם לועז: אלא יש לדעת, שהצרעת האמורה בתורה, היא או בגוף או בנשמה. שאם אינה פוגעת בגופו היא פוגעת בנפשו. וצרעת הנפש יותר גרועה מצרעת הגוף, כי כל לילה כשהנשמה עולה למעלה בשמים, כל קדושי מעלה נפרדים ממנה והולכים ומכריזים לפניה שהיא טמאה, כמו שנאמר: וטמא טמא יקרא. ואם אותו בעל הלשון הרע אינו עושה תשובה בעולם הזה, כשהוא נפטר מן העולם אין נותנים לנפשו ליכנס למחנה הצדיקים וכולם בורחים ומסתלקים מפניו. וכמה צער יש לאותה נשמה הנקלעת ממקום למקום, ואין אחד הרוצה לעמוד במחיצתה. ושם מתייסרות הנשמות של מספרי לשון הרע בייסורים קשים ונוראים, וגם תשובתם מאד קשה, מאחר שפרסמו ברבים לשון הרע, והחטיאו המונים בעוון זה ופגעו בכל כך הרבה אנשים, שקשה להם מאד לבקש מהם מחילה כי אינם יודעים ממי לבקש סליחה, וגם לפייס את הנפגעים בפני כולם אי אפשר, פרט לכך שהוא בזוי ומשוקץ בעולם הזה בעיני הבריות. ולפי זה גם יובן המעשה המובא במדרש לעיל.

מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות והיה מכריז ואומר: מאן בעי סם חיי. כלומר, מי רוצה לקנות תבלין של חיים. מצאו רבי ינאי שהיה בביתו וקרא לו דרך החלון ואמר לו: עלה לביתי, כי אני רוצה להשתמש באותו דבר שאתה מכריז עליו. אמר לו: תבלין זה אינו בשבילך ולא בשביל שכמותך, הפציר בו רבי ינאי שיעלה ועלה. אמר לו: היכן תבלין החיים שאתה מוכר. הוציא הלה ספר תהילים מכיסו, והראה לו שאומר הכתוב (לד, יג): "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". כלומר, מי שרוצה לקנות חיים, צריך לנצור את פיו מלדבר לשון הרע. אמר רבי ינאי: כל ימי חיי לא עמדתי על משמעות הפסוק הזה, עכשיו שאמר לי הרוכל הזה אני מבין הפסוק, וכן אמר שלמה המלך: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי). מי ששומר פיו ואינו מדבר לשון הרע, שומר נפשו מצרעת. ולכאורה יש לתמוה, מהי החכמה שאמר הרוכל עד שאמר עליו ר’ ינאי שאילולא הוא לא היה מבין משמעות הכתוב. והרי מה שאמר הרוכל כתוב בפסוק ואנו אומרים אותו כל יום. ועוד יש לשאול, מה הקושי בפסוק שר’ ינאי לא הבינו בלי הרוכל. אבל לפי מה שבארנו יובנו הדברים. כי ר’ ינאי אמר הרי נאמר בתורה שכל המדבר לשון הרע עונשו שהוא לוקה בצרעת, ואנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע ואין להם כלום, וכן מה שכופל הכתוב: ואומר: מי האיש החפץ חיים: אוהב ימים לראות טוב, והנה בא הרוכל ואמר: מאן בעי סם חיי, היינו מי רוצה להיות בריא בגופו ונפשו שלא ילקה בהם בצרעת, שכן מצורע חשוב כמת. וכשנודע לר’ ינאי שיש צרעת בנפש כמו בגוף, נתיישבו לו הקושיות שהיו לו ואמר: עכשיו אני מבין משמעות הדברים שאמר שלמה המלך ע"ה: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי מצרות הוא כמו צרעת, ואמר נפשו מכאן מוכח שיש צרעת בנפש כמו בגוף. וזה שאמר הכתוב צרעת הנפש ולא נקט צרעת הגוף, מפני שחמורה צרעת הנפש מצרעת הגוף כפי שמובא לעיל.

ועוד יש לדעת כי מאחר שהנפש טמאה בצרעת, אין תפילתו של האדם מתקבלת עד שיכנע ויחזור בתשובה. ולכן אומר הכתוב: ביום טהרתו והובא אל הכהן, כלומר, ביום שיטהר מעוון לשון הרע ויחזור בתשובה, אז יובא אל הכהן, רמז להקב"ה ותפילתו תתקבל. ותרופתו של המספר לשון הרע, הוא שראשית יפסיק לדבר לשון הרע וילמד הלכות לשון הרע כדי שלא יכשל שנית, ויעמול בתורה וינצל קולמוסו לזיכוי הרבים, וזה שאומר הכתוב "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" כלומר, תרופתו של המצורע ביום טהרתו, תהיה התורה, וזהו מה שנאמר גם במשלי (טו, ד): "מרפא לשון, עץ חיים" כלומר, רפואת חטא הלשון, היא עץ חיים שזו עסק התורה, וכשם שפגם בפיו, כך יתקן בפיו מה שפגם בנשמתו.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

הטעם לאיסור מאכלות אסורות

שלום חברים: בפרשתינו התורה מזהירה אותנו שלא לאכל מאכלות אסורות כפי שנאמר (ויקרא יא, ח): "מבשרם לא תאכלו, ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם". הרמב"ם, שנודע גם כרופא דגול בדורו, נימק במורה נבוכים (חלק ג פרק מח): את הלכות הכשרות בהסברים הגיוניים, המבוססים על רקע המציאות הרפואית. הוא קבע כעיקרון, שכל שנאסר באכילה - מזיק הוא לגוף האדם, וכל מה שהותר - אין בו משום נזק; כל זאת - בשמירה מתאימה על כמויות מזון סבירות ותוך הקפדה על אכילה במועדים נאותים, כנדרש לכל אדם ואדם. עוד כתב הרמב"ם: כי העדר הקשקשים בדג (הגורם לאיסור הדג באכילה) הוא סימן ותוספת היכר לאבחון בעיני בשר ודם, שאין הדג ראוי למאכל. רק הקב"ה, הרופא לכל בשר, הוא היודע אל נכון כי בעל חיים מסויים - במקרה זה: דג חסר קשקשים - מזיק לבריאות האדם, ואילו הדג בעל הקשקשים - ראוי למאכל. לפי זה כל סימני הטהרה והטומאה בבעלי החיים אינם אלא סימני היכר עבורנו, שאיננו בקיאים בתכונות המזון שאנו אוכלים. ולכן התורה הקפידה באמצעות דיני הכשרות הללו, לתת לנו את המפתח המתאים לדעת מה טוב לנו ומה רע. יצויין כאן, כי הרפואה המודרנית מודה, כי אמת רפואית רבה מונחת ביסודה של שיטת הרמב"ם, והיא אימצה כיום חלק גדול ממנה.

אולם, הרמב"ן (רבי משה בן נחמן), אומר: שבמאכלים האסורים אין נזקים רק לגוף האוכל, כי אם גם לנפשו. וכך הוא כותב (ויקרא יט, כג): ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת (לעיל יא ט), והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף: לשיטת הרמב"ן: מאכלים ומשקאות בלתי כשרים, פוגעים בקדושת נפש האדם. יראת השמים, אהבת התורה והמצוות ורגשות עדינים של אמונה וקדושה, עלולים להיפגע כתוצאה מכך. אופייני הדבר שכל העופות שנאסרו באכילה הם עופות טורפים ודורסים, ואילו העופות שהותרו באכילה אינם כאלה. לדעת הרמב"ן נודעת השפעה לאכילת העופות הטורפים ולהתמזגות בשרם בגוף האדם – ובכך נותר משקע כלשהו על טבעו, אופיו ומידותיו של האוכל הגורמים לו עובי ואטימות בנפש. (רמב"ן דברים יד, ג)

גם הרמח"ל כותב (מסילת ישרים יא): כי "המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושת המקום מסתלקת ממנו. והוא מה שאמרו: (ויקרא יא, מג): "ונטמתם בם" אל תקרי "ונטמתם" אלא "ונטמתם", שהעבירה מטמטמת את לבו של אדם. כלומר: אוטמת וסותמת את לבו מכל חכמה אלקית, ומסלקת ממנו את הדעה האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידיו, כמו שאמר הכתוב: (משלי ב, ו): "כי ה' יתן חכמה" והנה הוא נשאר חומרי, משוקע בגסות העולם הזה. ובזה, והמאכלות האסורות הן הגרועות ביותר מכל האיסורים, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש, ונעשים בשר מבשרו. והרמח"ל ממשיך להמחיש ולהסביר את גודל האסון הנובע מאכילת מאכלות אסורות. והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשיב את איסורי המאכל כמאכלים הארסיים (המורעלים) או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היתכן כי יקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם יהיה לו איזה חשש ואפילו הקטן ביותר? בודאי שלא יקל!" כי אם יקל לעצמו הרי יהא נחשב לשוטה גמור כיון שאיסור המאכל נחשב ממש לארס ללב ונפש הישראלי. אם כן מי איפוא יהיה מקל במקום חשש איסור אם בעל שכל הוא? על זה נאמר (משלי כג, ב): "ושמת שכין בלעך, אם בעל נפש אתה".

אולם על אף הנסיונות להעניק גושפנקה הגיונית לחוקי הכשרות, עדיין נחשבים המצוות כגזירות הכתוב, שדווקא בקיומן נבחן היהודי המאמין. עם ישראל בכל הדורות התבטא בכך שהיה לו ציות מלא, חסר עוררין, למצוות שניתנו בהר סיני. כפי שאומר הקב"ה (ויקרא כ, כו): "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי" - אם אתם מובדלים מן הגויים הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם שייכים למחנה של נבוכדנצר וחביריו. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים. אלא יאמר אפשר ואפשר לי ללבוש כלאיים ולאכול חזיר וזה גם טעים, אך מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי שלא אלבש כלאיים ולא אוכל מאכלות אסורים, וזה מה שאומר הכתוב "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", שתהא הבדלתכם מהם לשם שמים, כיון שאני ציוותי אתכם מאהבתי אותכם, ובגללי יהיה אדם פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים, ולא בגלל סיבות צדדיות נוספות: (רש"י - ויקרא כ, כו) לכאורה, ומה בכך אם יאמר אדם נפשי קצה בחזיר ובבשר לא כשר, ובגלל זה איני אוכלם? אלא אם הכשרות תהיה נמדדת לפי טעם האוכל, יבואו אנשים לאכול מאכלות אסורות שכן טעימים להם והם אסורים מן התורה, לכן אמר רבי אלעזר: אל יאמר אדם אי אפשר לאכול בשר טמא בגלל הטעם או בגלל המיאוס שבדבר, אלא מה אעשה וה' ציוה עלי שלא לאכול. כלומר: לא אנינות הטעם ולא נימוק סביר אחר ניצב מאחורי אורח החיים, המחייב הקפדה על כשרות המזון, אלא דבר אחד! רצונו של הקב"ה שנבטל את כל רצונותינו, תשוקותינו ותאוותינו הרגעיים - מפני רצון ה' יתברך. וזהו ההבדל הגדול בין היהודי המאמין לשאר העמים המחפשים טעם בכל דבר.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

זאת תורת העולה

שלום חברים: בפרשה נאמר (ויקרא ו, ב): "צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העלה, הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר...". אהרן ובניו נצטוו על קרבן העולה שהוא קרבן התמיד שחייבים להביא בין הערביים, ולכן אומר הכתוב "היא העולה" שלא תחשוב שכאן מדובר על כל סוגי העולה, אלא רק על קורבן התמיד של בין הערביים וזה שנאמר בהמשך "היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר..." ויש לדעת כי קרבן העולה הוא הקרבן החשוב מבן כל הקרבנות, שכן בכל הקרבנות יש פעמים שיש חלק מהקרבן שהולך לבעלים, כגון: קרבן שלמים, ויש חלק שנוטלים הכהנים, כגון: קרבן חטאת ואשם וגם שלמים, ואילו קרבן עולה נשרפת כליל לכבוד ה' יתברך, ולכן נאמר כאן "היא העולה" בה' הידיעה, כלומר, 'העולה' הוא הקרבן החשוב והמעולה מכל הקרבנות, וכן 'עולה' פירושה שעולה כליל לכבוד ה' יתברך בלי שותפים. ועוד, כל הקרבנות באים על חטא, והעולה אינה באה על חטא ועוון מעשי, אלא מכפרת על הרהורי הלב הרעים העולות בלב האדם, וזהו שנאמר זאת "תורת העולה, היא העולה" ולכן ציוה הבורא שהעולה תוקטר כל הלילה על מוקד המזבח, כדי שתהיה הכפרה בזמן העבירה, שכן רוב ההרהורים הרעים באים לאדם בלילה בשעה שהוא שוכב על מטתו. כפי שאומר הנביא (מיכה ב, א): "הוי חשבי און ופעלי רע על משכבותם, באור הבקר יעשוה...". כלומר, יש להתאונן על אלו השוכבים בלילה וחושבים לעשות און (דברים שאינם הגונים) ובזה פועלים רע, כי הם אינם רק חושבים, אלא מיד ממהרים להוציא בבקר לפועל את מחשבתם הרעה. ומה שחושבים רעה דוקא "על משכבותם" הוא מכיון שבזמן שאדם שוכב על מטתו הוא חושב יותר, כי אין לו עסק באחד מחושיו מלבד המחשבה (רד"ק ומצודת דוד) (תנחומא צו, ב –ותולדות יצחק שם - ומעם לועז)

לכאורה, הרי כל דין קורבן העולה כבר נכתב בפרק ראשון בספר ויקרא, כפי שנאמר שם (פרק א, ו), אם עולה קורבנו וגו' אם כן למה חזרה התורה כאן לומר לנו שוב "זאת תורת העולה"? אלא מתרץ המדרש (תנחומא) שכאן אין התורה באה ללמדנו את "דיני קרבן עולה" שהרי כבר נאמרו בתחילת הספר, אלא התורה באה ללמדנו דבר אחר והוא "זאת תורת העולה, על מוקדה" שכל המתגאה (העולה) סופו שנופל באש (על מוקדה). וזו היא מידה כנגד מידה! כשם שהמתגאה רוחו עולה למעלה, כך נידון באש שטבע להבתה לעלות למעלה. (תו"ח עירובין סג.)

ומה שאמרו אבותינו שהמתגאה נידון באש, לאו דוקא שנשרף גופו באש ממש, שהרי מצינו הרבה שנתגאו, ולא מתו באש דוקא כגון נמרוד, גולית הפלישתי, וחירם מלך צור. אלא מה שאמרו שכל המתגאה סופו נידון באש, כוונתם שהוא מתכלה מן העולם ולא נשאר ממנו זכר טוב, כדבר שנשרף באש ומתכלה לגמרי. שכן הוא בלתי נסבל על הבריות ואפילו אשתו בני ביתו לא סובלים אותו ומבזים אותו (כמובא ב"ב צח.). ואף בעיני הקב"ה הוא בגדר תועבה שנוי ומשוקץ, כפי שנאמר (משלי טז ה): "תועבת ה' כל גבה לב". מפני שהגאווה היא שורש לכל העבירות והמידות הרעות, וכל העבירות שבתורה – כלולים בה. כפי שמביא בספר קו הישר (פרק ז'): מעשה בחסיד אחד שהלך עם אליהו הנביא, ובדרכם פגעו בנבלה, שהייתה מסרחת סרחון גדול מאד, עד שהניח החסיד ידו לחוטמו מפני הסרחון הנורא. ואילו אליהו הנביא שהלך קרוב לנבלה, לא חש כלל בריח, אלא התייחס אליה כדבר של מה בכך. תמה החסיד מאד על תגובת אליהו הנביא, אך באותו רגע לא אמר דבר. בינתיים פגש בהם אדם שהלך לקראתם בגאווה, כשהוא מתייהר ומתפאר בעצמו. כשראהו אליהו הנביא כבר מרחוק, הניח ידו על חוטמו כמי שהזדמן לו ריח נורא ואיום. כשעבר האיש סמוך אליהם הריחו החסיד, והנה נודף הוא ריח נעים של דאודורנט ובשמים, וריחו כריח גן עדן. החסיד לא התאפק ושאל את אליהו הנביא: "מדוע לא שם אדני ידו על חטמו אצל הנבלה, ואילו אצל אותו אדם המבושם בטוב טעם ודעת, אדני שם ידו על חטמו כמי שאינו יכול לסבול את ריחו"? השיב לו אליהו הנביא: "אתה בשר ודם! ולכן מריח אתה רק ריח גשמי. אבל אני מלאך! ומריח את ריחו המצניח מחמת עוונותיו. כי אותו אדם הוא בעל גאווה, ומסריח יותר מן הנבלה. ומדוע? כי הדין הוא בנבלה, שאם אדם נוגע בה הוא טמא עד הערב, וכך טבעה שמסרחת. אבל אותו אדם בעל גאווה, הנוגע בו מקבל טומאות חמורות, כי מידת הגאווה היא מידה גרועה מאד, והיא אבי אבות הטומאה, לכן גם סרחונו גדול מאד". ומסיים בעל ספר קו הישר: ואם תתבונן במידת הגאווה, תיווכח, שהיא שורש לכל העבירות כולן, וכל העבירות שבתורה - כלולים בה!

ובמקביל, מידת הענווה כוללת את כל המידות, ודרכה אדם מגיע לכלל השלמות בעבודת ה', וכל המידות הטובות נגררות אחריה והיא סיבת קנין כל המידות הטובות. (תומר דבורה ב) ואף הקב"ה אוהב ביותר את העניו יותר מכולם, שכן משה נתייחד בגלל ענוותנותו. בא וראה (סוטה ה.): שמידת הקב"ה אינה כמידת בשר ודם, שכן טבע האדם שרואה את הגבוה, ואין הגבוה רואה את השפל, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הוא גבוה מעל כולם, ורואה את השפל והנמוך מכולם, שנאמר (תהילים קלח) "כי רם ה', ושפל יראה". ולא רק שרואהו אלא אף יורד ומרכין שכינתו עד אליו.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

לקרא לילד בשמו

שלום חברים: על הפסוק (ויקרא א, א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". שואלים רבותינו (ביומא ד:) לשם מה נאמר שהקב"ה הקדים קריאה למשה לפני שדיבר איתו, הרי די היה לכתוב בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" כפי שנאמר בהרבה מקומות בתורה? אלא שהתורה רצתה ללמד אותנו דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו, אלא אם כן קורא לו תחילה בשמו, שכן נאמר "ויקרא אל משה" (עפ"י מהרש"א יומא ד: - והראב"ד בתחילת תורת כהנים). מכאן למדים, כשאדם רוצה לדבר עם חברו, או עם תלמידו, או עם בנו, ישתדל קודם לקרא להם דוקא בשמם הפרטי המלא, ולא בקיצור שם. כיון שדבר זה מקרב בין הלבבות, שקוראו בשמו האישי, ולא בשם אחר. וכל שכן שלא יכנה שם לחברו, שעל אלה נאמר: יורדים לגיהנם, ואינן עולים. (ב"מ - נח:(

על הפסוק (ויקרא א, א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו". פירש רש"י: לכל הדברות ולכל הצוויים לנביאי עם ישראל, קדמה קריאה שהיא לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר בהם (ישעיה ו, ג) ."וקרא זה אל זה ואמר" אבל לנביאי עכו"ם, נגלה עליהם הקב"ה בלשון עראי וטומאה. שנאמר (במדבר פרק כג, ד) "ויקר אלהים אל בלעם" כי "ויקר" הוא לשון מקרה, וגם קרי (טומאה היוצאת מן הגוף). ומדוע כל כך חשוב לקרוא לחבירו בשמו? מסביר המהר"ל: כאשר אדם קורה לחבירו בשמו המיוחד לו, הרי זה מורה, כי חפץ הוא בקרבת חבירו ומחבב אותו, שהרי קורא לו בשמו המיוחד לו. אבל כשמדבר עמו בלי לקרוא בשמו, הדבר מורה כי אותו אדם זר לו בכך שאין מכירו ויודעו בשמו, ומה שחפץ לדבר עמו זהו רק לצורך הנושא המדובר, אולם הוא אינו חפץ כלל להיות בקרבתו. (עפ"י גור אריה ויקרא עמוד ו')

אבל קריאה, הוא לשון חיבה כנודע. וזהו לשון שמלאכי השרת משתמשים בו. כפי שנאמר: (ישעיהו ו, ג): "וקרא זה אל זה" וכן קריאה הוא לשון השפעה, ממשפיע למקבל, כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק ""וקרא זה אל זה"" בתרגום "ומקבלין דין מין דין". מדברי יונתן בן עוזיאל נלמד: כי מה שהאחד מקבל התעוררות של חיבה מחבירו, זה פועל יוצא מהקריאה שהוא קורא לו בשמו. (עפ"י אגרא דכלא דף רכג ,א) לכן חשוב לכל אדם לדקדק לקרא לאדם בשמו המלא דוקא, ולא בשם קיצור. כדי שירד השפע לחבירו ותתרבה האהבה והאחוה בעולם. כי בקריאת שמו המלא של חבירו נעשה לו כלי מפתח להורדת השפע. ואחד הדרכים להגיע לשפע זה, הוא לקרא לחבירו בהערכה וכבוד בשמו המלא דוקא, ולא בקיצור שם, וכל שכן שלא בשם כינוי.

היום, גם חברות השיווק הגדולות הבינו את משמעות פניה ללקוח בקריאת שמו דוקא. אבן הפינה של שירותי שיווק היא שביעות הרצון של הלקוחות. ואחד הדברים הבסיסיים שחברות השיווק מנחות את סוכניהם, הוא, שכבר מהפגישה הראשונה בשביל להתחיל את הפגישה ברגל ימין, הם חייבים – לחייך, ובכל פעם לקרוא ללקוח בשמו, ואם מדברים עמו בטלפון יש להזכיר את שמו מידי פעם. גם כששולחים מכתב בדאר, ישנה הנחייה ברורה כיצד לכתוב מכתב מכירות מנצח, כדי שהלקוח לא יראה את המעטפה, ויחליט לזרוק אותה לפח האשפה הקרוב, ובמיוחד בעידן שבו העולם עובר לדואר אלקטרוני ועוד מעט כבר לא נראה שום נייר בתיבות הדואר, אך כשזה מגיע למכירות, ובמיוחד למכירות ללקוחות קבועים וספציפיים, האי-מייל נראה זול ומסחרי מדאי, והוא הופך לגורם מרתיע. זה מופיע בדמות גלויות מבריקות בתאי הדואר או ניירות צבעוניים תפוסים במגבי החלון הקדמי במכונית שבאופן אוטומט נזרקים לפח האשפה הקרוב. חשבו חברות השיווק וחקרו, כיצד לכתוב מכתב מכירות יעיל וממוקד שיקבל התייחסות ולא יזרק לפח הזבל? והגיעו למסקנת רבותינו, שהדיוור הישיר שיביא את התועלת הרבה ביותר הוא מכתב מכירות אישי, שצריך להיעשות לקהל לקוחות ממוקד, עם פניה אישית בשמו של הלקוח אשר מגיע ישירות לתא הדואר שלו או לסף דלתו. וכשאתה פונה ללקוח בשמו, אתה מראה בכך שהלקוח חביב וקרוב אליך, ולכן מגיע לו מכתב אישי במיוחד, וזה גורם לו להתייחס אליך בכבוד, ומקרב אותו אליך. ועל זה נאמר (תענית ט.), ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא. (פירוש, אין לך דבר, שאינו רמוז בתורה) שהקב"ה גילה למשה בסיני בתורה, את כל מה שיתחדש בעולם.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מדוע היהודים סובלים יותר משאר האומות

שלום חברים: הפרשה פותחת בפסוק "אלה פקודי המשכן, משכן העדות". שואלים רבותינו: מדוע נאמר פעמיים משכן? אלא רמז הוא, שפעמיים יתמשכן המקדש ויחרב בגלל עוונות ישראל ויפקד (ויחסר) ממקומו. וזה שנאמר "אלה פקודי המשכן משכן" ונאמר אחריו "העדות", להורות על בית שלישי שלא יחרב לעולם. כיון שהוא בנין הקב"ה שהוא נצחי לכן אף בניינו קיים, אבל בית מקדש ראשון ושני שנבנה ע"י אדם הוא זמני כשם שהאדם זמני: (תנחומא פקודי ב, ומדרש אגדה שמות, לח)

ובזוהר (פנחס רכא.): מובא מעשה עם רבי אליעזר, שבא אליו גוי זקן וחכמולוג ואמר לו: שלש שאלות יש לי לשאול ממך. שאלה ראשונה, אתם אומרים שבית המקדש עתיד להיבנות לכם פעם שלישית, ואילו מתוך התורה שלכם מוכח שבית המקדש יבנה רק ב' פעמים ולא יותר. שכן נאמר (חגי ב): "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מהבית הראשון". משמע מכאן שבית המקדש יבנה רק פעמיים, האחד בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, והשני הוא בית המקדש שבנה עזר הסופר. וכיון שבית המקדש השני נחרב, שוב לא יבנה יותר מקדש שלישי!? שאלה שניה: על כך שאתם אומרים שאתם קרובים יותר משאר האומות להקב"ה, ושאר אומות העולם מרוחקים מהקב"ה והוא מתעב אותם. לפי דבריכם שאתם הקרובים למלך, היה מן הראוי שתהיו שרויים בשמחה ובטוב לב, ולא תסבלו שום צער ויגון ודוחק, ואני רואה ההיפך מזה, שאתם שרויים בצער ויגון ואנחה יותר מכל אומות העולם, ואילו אנו שרויים בטובה ובשמחה ורווחה יותר מכם, משמע שאנו הקרובים למלך ולא אתם. שאלה שלישית: אתם אומרים שזה שאין אתם אוכלים נבלות וטרפות, זה כדי שגופכם יהיה חזק ובריא. ואני רואה ההיפך מזה, אנו שאנו אוכלים כל מה שאנו רוצים, אנו בריאים ושלמים, ואילו אתם המקפידים על כשרות, הנכם חלשים ושבורים ורצוצים מכל אומה ולשון. מכאן מוכח שבודאי אלוקיכם שונא אתכם. והוסיף הגוי ואמר לו: ואל תענה לי תשובה על שאלותי, כיון שעליך לדעת שלא אשמע ולא אקבל ממך שום תשובה. אז זקף רבי אליעזר עיניו בקפידה בגוי הזקן על שסירב לשמוע תשובה, ונעשה הגוי גל של עצמות. (כאילו מת לפני הרבה זמן)

כשככך מכעסו החל רבי אליעזר לבכות ואמר: (תהילים ח) "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ". שאלות אלו ששאל אותי הרשע, שאלתי את אליהו הנביא, והשיב לי: דע, בשעה שיצאו ישראל ממצרים, רצה הקב"ה לתת להם גדולה יתרה ולקדשם בקדושה יתרה שיהיו כמלאכי מעלה, ורצה לבנות להם בידו את בית המקדש (ראשון ושני בשני חלקיו הנגלה והנסתר כדלקמן) ולהוריד להם אותו מן השמים שלם ובנוי. וזהו שאמר משה רבינו בשירת הים: "תביאמו ותטעמו (את המקדש) בהר נחלתך, (היכן? בנחלת ה' בהר המוריה) מכון לשבתך פעלת ה', (מקום בשבילך פעלת ה' שנעשה מקדש ראשון על ידי ה' ולא על ידי אחר) מקדש ה' כוננו ידיך". (זה מקדש שני) אולם כיון שחטאו ישראל במדבר ועבדו לעגל, איבדו את כל הטובות האלו ומת כל הדור ההוא במדבר, והכניס הקב"ה את בניהם לארץ ישראל, ונבנה בית המקדש בידי בשר ודם, ולכן לא נתקיים ונחרב בעוונותינו הרבים. וכן בזמנו של עזרא נבנה בית מקדש שני ונחרב, מפני שנבנה על ידי בשר ודם. ושלמה המלך ידע זאת ואמר: (תהילים קכז): "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". כלומר, אם הקב"ה בכבודו ובעצמו לא יבנה לנו את בית המקדש, שוא הוא עמל הבונים, כיון שלא יתקיים. ועדיין אנו מצפים לבנין מקדש ה'. ושני בתי מקדש עתידים לרדת כאחד בנויים מן השמים, האחד יקרא הבית הראשון, והשני יקרא בית שני, כאשר האחד הוא הבית הראשון יהיה מוצנע מעיני בני אדם, ומוקף בענני כבוד על גבי השני שייקרא הבית השני. והבית השני יהיה גלוי לכל העולם ברוב כבוד וגדולה, ויראו את הפלא הגדול שנעשה בידו של הקב"ה. וזהו שאומר הנביא (חגי ב): "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון". ואין הכוונה לבית ראשון ושני שהיו ונחרבו, אלא הכוונה לאותם שני בתי המקדש שעתידים לירד מן השמים כשהם בנויים בידי הקב"ה כשיבוא מלך המשיח, והם יתקיימו לנצח, ולא ישלוט בהם חורבן.

ועל השאלה השניה, דע, שאמת הדבר שאנו קרובים לקב"ה יותר מהגויים, שהקב"ה עשה את ישראל כמו הלב שהוא באמצע שאר האיברים, וכשם שהאיברים אינם יכולים להתקיים אפילו רגע אחד בלי הלב, כך אין אומות העולם יכולים להתקיים בלי ישראל. ומכיון שישראל היא לב האומות לכן הם בצער יותר, כשם שהלב שהוא עדין וחלש וכל דבר קל שסובל הגוף הלב נפגע ראשון, כיון שבו שוכנת החכמה והתבונה, ואילו שאר האיברים אין בהם קיום ואינם מרגישים ואינם מבינים, ורק הלב מרגיש בצער. כך ישראל מרגישים בצער יותר משאר האומות. וכשם שהלב קרוב למוח בדעת ושכל, כך קרובים ישראל להקב"ה, ואילו שאר האומות רחוקים מהקב"ה כשאר האיברים הרחוקים מן המוח. ואודות השאלה שלישית, דע, שמאחר שישראל הם הלב שבאומות, הרי כשם שהלב הוא מלך האברים הוא מעודן ורך וחלש יותר והוא סיבת הקיום לשאר האברים, לכן הוא זקוק למאכל שיהיה עדין, מובחר ונקי וטהור מכל פסולת, ואם יאכל נבלות וטרפות, הוא יחלה מחמת עדינותו ויהיה מגושם ולא יוכל לקלוט דברי אלוקים חיים הדורשים עיון דק ואלוקי, וזה גם משפיע על בריאותם הגשמית. ואילו הגויים הם כשאר האיברים המגושמים שאין בהם הרגש אלוקי, אין צריכים להקפיד על מזונם שיהיה נקי מפסולת אלא ניזונים כחיות מכל פסולת וחזקים יותר מהלב. אולם ישראל שהם לב האומות, ונשמתם מעודנת ואצולה מכיסא הכבוד, הם חלשים ורכים, כמו הלב שחלש ורך מול שאר אברי הגוף.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מדוע נפלו ישראל בחטא העגל

שלום חברים: אמרו רבותינו: לא היה ראויים אנשי דור המדבר ליפול לחטא של מעשה העגל, כיון שכולו היה דור דעה יותר מכל הדורות; ולא רק למעשה העגל, אלא גם לשאר כל חטאיו הגדולים של אותו הדור. כגון: חטא המרגלים, המתאוננים, והמחלוקת של קורח ועדתו, שכמעט כל הדור נתפסו בה. אם כן מדוע סיבב קורא הדורות, שדור דעה יפלו בחטאים גדולים כאלה? אלא התשובה היא: - כדי להורות דרך תשובה, לרבים שחטאו. לכאורה, אפשר היה ללמד לימוד חשוב זה, בדור אחר. ולמה דווקא על חשבון דור דעה? אלא, דווקא דרכם בחר השם יתברך להורות לנו תשובה לרבים, שכן רק עתה היו ישראל "לעם", כפי שנאמר להם לאחר מעמד הר סיני, "היום הזה נהיית לעם". בראשית דרכם של עם ישראל במדבר, הייתה השכינה שרויה בתוכם, אכלו לחם שמים, ושתו מי באר, חנו על דגליהם מוקפים ענני כבוד, ומשה ואהרן מנהיגים בהם - והדרך שלפניהם רחוקה מאד, דרך של אלפי שנים עד קץ הימים; וגם קשה מאד - דרך של ניסיונות קשים של עוני ועושר, של שעבוד וחרות, ורבים המכשולים בדרך ארוכה זו, ועלולים ישראל להסתבך בחטא במעל ובמרד. וכדי שלא יאמרו: כבר שקענו בחטא ונחסמה בפנינו דרך התשובה, וזאת תהיה סיבה שיהיו נדחים ונאבדים חלילה כליל מן העולם. לכן לימד הקב"ה לישראל שבכל הדורות, שאפילו אם יהיו נדחים בקצה השמים, משם יחזור אלוקיהם וישיבם אליו, כשם שקיבל את תשובת דור המדבר ועשאם לנחלתו, למרות שראו את השגחת ה' פנים בפנים, ומרדו בו.

זהו שאמרו חכמים (עבודה זרה ד:): "אמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל, אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר, (דברים, ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם, ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעלם" ומבאר רש"י: "כיון שגיבורים ושליטים ביצרם היו, לא היה ראוי יצר הרע להתגבר עליהם! אם כן מדוע נפלו בחטא העגל? אלא הייתה זו גזרת מלך (הקב"ה) שישלוט בם היצר, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יתייאש החוטא ויאמר: 'לא אשוב בתשובה – כיון שהקב"ה לא יקבלני', אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל, שחטאו ישראל חטאה גדולה וכפרו בהקב"ה לאחר מעמד הר סיני, ובכל זאת קיבלם הקב"ה כשבאו לשוב בתשובה. מדברי רש"י רואים, שאף החטא היה בגזרת מלך, וזה מבהיל את הרעיון, ומגביר בנו את האמונה בהשגחה פרטית, שאפילו עצם העבירה שאדם עובר, זהו בגזרת מלכו של עולם. ובזה יובן מאמר חסידי שאומר: "תפקיד האדם הוא לתקן! ואם כשבא לתקן, נוצר קלקול כתוצאה ממעשיו, ידע שגם זהו רצון הבורא. וכן הנביא אומר (ישעיה א, יח): לכו נא ונוכחה יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו וגו'. כלומר, אומר הקב"ה לישראל: בואו וניווכח יחד, מה מונע מכם לשוב בתשובה? הלא גם אם תהיו שקועים עמוק בחטא, עד שחטאיכם יהיו צבועים בצבע אדום חזק כחוט השני (עשוי מדם תולעת השני, ואינו יורד מהר בכיבוס): הלא כשלג ילבינו! כלומר, לאחר שתעשו תשובה, נשמתכם תהיה לבנה וצחורה כשלג, מרוב שתהיה טהורה. אם כן מדוע אינכם שבים בתשובה? הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה?! (מלבי"ם) נמצאנו למדים: שכך דרך היצר הרע: בתחילה הוא מסית את האדם לחטוא. ולאחר ששקע האדם עמוק בחטא, ורוצה לחזור בתשובה, אומר לו היצר הרע: 'למה לך להתאמץ לשוב בתשובה? הרי בין כה וכה תשובתך לא תתקבל!' לכן בא הנביא בשם ה', ומדבר כנגד היצר הרע ואומר לעם ישראל, אל תאמינו לו ליצר הרע המנסה להכניס בכם יאוש בעבודת ה', אלא גם אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו! וגו': (עפ"י תודעה)

דוגמא נוספת לכך אולם הפעם לגבי יחיד שחטא, מובא בגמרא (ע"ז ד:): לא היה דוד ראוי לאותו חטא, במעשה של בת שבע, שכן אמר דוד המלך לפני ה' (תהלים קט, כב): "ולבי חלל בקרבי". כלומר, שיצר הרע בקרבי נעשה כ"חלל", מת, ואין בו כח לשלוט בקרבי. אם כן, כיצד, ולמה נפל דוד בחטא בת שבע? אלא גם כאן התגבר עליו יצרו בגזרת הקב"ה. כדי לתת פתחון פה ליחיד שחטא, שלא יתייאש ויאמר: לאחר שמרדתי בהקב"ה מתוך הכרה, בודאי שלא יקבלני הקב"ה בתשובה! לכן באים ואומרים לו: הנה דוד המלך שהוא רגל רביעית למרכבה, נפל בחטא, ונגרם פגם גדול בחטאו, ובכל זאת קיבלו הקב"ה בתשובה. אתה שמול דוד נחשב כתינוק שנשבה, קל וחומר שיקבלך הקב"ה בתשובה. וצריך גם את הלימוד מדוד המלך, כדי להורות דרך לאדם יחיד, שאף על פי שאין זכותו גדולה כרבים, בכל זאת מקבלו הקב"ה, כשבא לעשות תשובה.

מכל האמור לעיל למדנו, - גם אם נפלת עמוק בחטא, תדע, כי הקב"ה עדיין מצפה לתשובתך, ולא רק שמחכה לך, אלא שהוא מגיש לך את ידו, יד ימין החזקה, כדי לקבל את תשובתך!
כפי שאנו אומרים בסליחות "כי ימינך פשוטה. לקבל שבים".

ולנו רק נותר לקום, לרקוד, לשיר ולפזז משמחה!
"אשרינו שיש לנו אבא כזה" - "הקב"ה אנחנו אוהבים אותך".

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

עוצמתה של מלכה – בענוותה

שלום חברים: אחת הנשים הגדולות שקמו לעם ישראל, היתה אסתר המלכה. הפלא הוא, כיצד הצליחה אסתר המלכה להפוך את לבב אחשוורוש על אהובו המן ולהורגו, הרי אחשוורוש אהב את המן אפילו יותר מאשתו הראשונה ושתי, שכן הרג את ושתי בגלל המן אוהבו, כפי שאמרו רבותינו: הוא אחשוורוש שהרג את אשתו בגלל אוהבו, והרג את אוהבו בגלל אשתו. (אסתר רבה א, א): אם כן אחשוורוש אהב את המן גם יותר מאשתו השניה אסתר, שכן המדרש מעיד שהמן היה אהובו ולא אסתר אהובתו אלא רק אשתו היצוגית. ואם תאמר הכל משמים, הרי צריך השתדלות וסיבה טבעית שאסתר היתה צריכה לעשות, כדי לשכנע את אחשוורוש להרוג את המן אהובו, ולבטל את הגזרה הקשה שהיתה על עם ישראל, שכן אחשוורוש שנא את היהודים יותר מהמן. (כמובא באסתר רבה פרשה ז, כ)

אלא שאסתר המלכה - שקודם הייתה מלכה על מידותיה, היתה אשה כשרה שעושה את רצון בעלה, כפי שנוכל לראות כמה דוגמאות מן המגילה. גם צורת הדיבור והכבוד שהיתה מכבדת את בעליה מרדכי ואחשוורוש, היה בכבוד כיאה למלכה מכובדת, מה שאין כן ושתי שזלזלה בכבוד בעלה, הביאה על עצמה מיתת סייף בביזיון גדול.

הנה כשמתבקשת אסתר ממרדכי שלא לומר מהיכן מוצאה, היא מקיימת את דבריו במלואם ללא שום סטיה, למרות שסיכנה את עצמה ואת מעמדה בכך שסירבה להזדהות בפני המלך, גם ידוע שחולשת הגברים אלו הנשים, וחולשת הנשים זו החומריות. אולם אסתר בזה לכל היוקרה והעושר והכבוד הצפוי לה בבית המלך, ודבקה בעקשנות ובקור רוח בצווי מרדכי בעלה, למרות ההשלכות החמורות העלולות לצאת מכך, כפי שנאמר (אסתר ב, כ): "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עשה כאשר היתה באמנה אתו" גם כשהיא צריכה להראות בפני בעלה אחשוורוש, היא באה בבגדי מלכות רשמיים כיאה למלכה ולא בחלוק, כפי שנאמר (אסתר ה, א): ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וגו': וכשהיא באה לבקש מן המלך בקשה, היא אינה תובעת את דרישותיה, אלא פונה בכבוד ובכפילות לשון (אסתר ה, ח) אם מצאתי חן בעיני המלך, ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי.

גם כשהיא רוצה להציל את עם ישראל מגזרת כליה, היא פונה באותה צורה של כבוד לאחשורוש בעלה, ומצליחה לשכנע את המלך שלטובתו לא כדאי לו להרוג את היהודים, וכך היא מסבירה לו בטוב טעם ודעת, לא לפני שחוזרת ופונה אליו בלשון כבוד (אסתר ז, ג): "אם מצאתי חן בעיניך המלך, ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי": (ד) "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי, כי אין הצר שוה בנזק המלך". אסתר לא באה ב'תביעה' להגן על היהודים בגלל אינטרס אישי שהיא חלק מהיהודים, אלא מסבירה למלך בטוב טעם ודעת, שלא משתלם לו להרוג את היהודים מצד הפסד לאוצר המלך, וכך אמרה לו: אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי הרי יש לאוצר המלך רווח מכך, אף על גב שהם עמי ואני בתוכם, 'אולם כואב לי' מסבירה אסתר למלך, שהמן איננו חושש לכבודך, שאילו היה דואג לטובתך, היה לו לומר לך, למכור אותם לעבדים ולשפחות ותקבל בתמורתם ממון, או תשאיר אותם בחיים כדי שיהיו לך לעבדים הם וזרעם, וכך תהנה מהם, אולם המן גרם לנזק לאוצר המלך בכך שרוצה להשמידם.

עם גישה כזו של כבוד, גם אחשוורוש צורר היהודים משתכנע, והופך את עורו והורג את אוהבו בגלל אשתו, ומתבטלת הגזרה מעל עם ישראל. אכן עוצמה של אשה גדולה שביטלה רצונה מפני בעלה, וזכתה בשל כך לבטל את רצון בעלה לטובתה ובכך הביאה תשועה גדולה לעם ישראל, לדורי דורות בזכות ענוותנותה, וביטול דעתה בפני בעלה.

והדברים מבהילים! עד היכן מגיע כוחה של אשה כשרה.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

אהבת ה' לעם ישראל

שלום חברים: פרשתינו פותחת בפסוק (שמות כה, ב): "דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי" לכאורה, הלשון קשה, שהרי היה לקב"ה לומר "ויתנו לי תרומה", ולא "ויקחו לי תרומה". ומדוע שינה הפסוק מלשון הדקדוק ונקט 'ויקחו' במקום 'ויתנו'? אלא מכאן שיש משמעות נוספת בדבר. ולביאור הענין ניתן הקדמה קצרה. בסוף הפרשה הקודמת פרשת משפטים נאמר (שמות כד, יח): "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" ומבאר התרגום יונתן, שמשה עלה ללמוד תורה מפי הקב"ה ארבעים יום וארבעים לילה כדי להורידה לישראל. ומסמיכות הפסוקים למדו רבותינו (בזהר), מה שנאמר בתחילת פרשתינו "ויקחו לי תרומה" זה קשור לתורה שנתנה בסמוך וכך אומר המדרש מה שנאמר "ויקחו לי" פירושו של דבר "ויקחו אותי תרומה" זה שאומר הקב"ה (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו".

ולהבנת הענין נביא את המדרש שמבאר את הפסוק ואומר (שמות רבה לג, ו): אמר רבי ברכיה הכהן, בנוהג שבעולם כשאדם נאלץ למכור מוכר חפץ יקר מתוך ביתו, המוכר עצוב והקונה שמח. אולם הקב"ה נתן לישראל את התורה שהיתה חמדה גנוזה אצלו אלף דור, ושמח, ולא רק זאת, אלא שמבקש מעם ישראל ומזהיר אותם, תדעו: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". אל תעזבו את הלקח שנתתי לכם. ומדוע? מה כל כך טוב בתורה, משאר כל הסחורות שבעולם? על כך משיב המדרש: הנה מנהגו של עולם, כשאדם קונה חפץ יקר, הוא טורח ומצטער לשמור את החפץ היקר מגנבים, וגם של ינזק. אבל התורה היא זו ששומרת על בעליה שנאמר (משלי ו, כב): "בהתהלכך תנחה אתך, (בעולם הזה) בשכבך תשמר עליך, (בקבר) והקיצות היא תשיחך" (לעולם הבא). דבר נוסף, בנוהג שבעולם, שני סוחרים נפגשים ביניהם, לסוחר אחד יש כלי כסף וכלי זהב, ולסוחר שני יש בדים יקרים, אם הם מחליפים את סחורותיהם זה נתן לו את הכלי כסף וכלי זהב שברשותו, וזה נתן לו תמורתן בדים יקרים. נמצא שביד סוחר זה דבר אחד, וביד סוחר שני דבר אחד. אבל תורה אינה כן, אלא אם אדם זה למד סדר זרעים, וחבירו למד סדר נזיקין, ונפגשו שניהם ואמר אחד לחבירו תלמד אותי סדר זרעים, ואני אלמדך סדר נזיקין, נמצא ביד זה שני סדרים, וביד זה שני סדרים, ואף אחד מהם לא נחסר, וכי יש מקח גדול מזה?! דבר נוסף אדם שלקח סחורה ויוצא לדרך, הוא מתיירא מן הליסטים, אבל אדם שלמד תורה אינו מפחד מן הליסטים, משום שאין הליסטים יכולים ליטול תורתו מתוך לבו. לכן נקראת התורה לקח טוב.

דבר נוסף, מנהגו של עולם אדם שקונה חפץ מן השוק, הוא קונה רק את החפץ, אבל אינו קונה את הבעלים של החפץ. אבל הקב"ה נתן תורה לעם ישראל ואומר להם: כביכול אותי אתם לוקחים, וזה כוונת הפסוק שאומר "ויקחו לי תרומה". קחו אותי יחד עם התורה, משום שקשה לי פרידתה ממנה. ומביא המדרש שם (פרשה לג, א): שאמר הקב"ה לישראל כשמכרתי לכם את תורתי, כביכול נמכרתי עמה שנאמר "ויקחו לי (אותי) תרומה", משל למלך שהיה לו בת יחידה, ובא אחד מן המלכים ונשא אותה לאשה, וביקש לשוב לארצו ולקחת את אשתו עמו. אמר המלך לחתנו: תראה, נתתי לך את בתי היחידה שהיא אהבת חיי, מצד אחד להיפרד ממנה איני יכול! ומאידך, לומר לך אל תקח אותה עמך, גם איני יכול מכיון שהיא אשתך, אולם זאת הטובה שאתה יכול לעשות למעני, לכל מקום שאתה הולכים, קחו אותי עמכם ותעשו לי חדר קטן בקרבתכם שאגור בו, מכיון שאיני יכול להיפרד מבתי אהובתי. הנמשל: כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, נכון שנתתי לכם את התורה. אולם לפרוש הימנה איני יכול, ולומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא מה אני בסך הכל מבקש? בכל מקום שאתם הולכים קחו אותי עמכם, ועשו לי חדרון בקרבכם כדי שאדור בתוכו שנאמר "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". לכאורה, היה צריך לומר 'בתוכו' ולא 'בתוכם' ומדוע נאמר בתוכם? ללמדנו שהקב"ה רוצה בעיקר שיהיה לו אצל כל אחד ואחד מבני ישראל מקום בלב פנוי בשבילו.

מכל האמור אנו למדים, כמה גדולה אהבת ה' לעם ישראל, שכן נתן לנו את המתנה והדבר הכי יקר שבעולם- את התורה הקדושה! ולא רק זאת, אלא שמבקש מכל אחד ואחד מאיתנו מקום קטן בליבנו כדי להשרות שכינתו בינינו, היש לנו דבר גדול יותר מזה?! ועל כך אנו אומרים בתפילת שחרית בכל יום: אשרינו, ומה טוב חלקנו, ומה נעים מאד גורלנו.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

גנב הבא במחתרת וחוק 'דרומי'

שלום חברים: אחד הדינים המובאים בפרשה הוא גנב שבא במחתרת. התורה מורה לנו, כיצד צריכים אנו להתייחס לגנב הפורץ לביתך באישון לילה או באמצע היום, ובעל הבית או אחד מבני הבית הקדימו לגנב והפתיעו. וכך נאמר (שמות כב, א-ב) "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים: (ב) אם זרחה השמש עליו, דמים לו, שלם ישלם אם אין לו, ונמכר בגנבתו":

בגמרא מבואר (סנהדרין עב.) "אם במחתרת ימצא הגנב" כלומר, גנב שבא לגנוב בין ביום ובין בלילה, אם בשעה שהגנב היה עוסק בחפירת הכותל וחתירתו כדי לגנוב, או שניסה להכנס דרך הגג או מהחצר או מהחלון או מכל פינה אחרת בבית, "והוכה, אין לו דמים" כלומר, אם בעל הבית עמד עליו והרגו, - אין על בעה"ב אשמה של שפיכות דמים, כיון שהגנב כבר נקרא מת ולא חי, ולא נחשב הדבר לבעל הבית שהרג את הנפש. וטעמו של דבר, מפני שידוע שאין אדם עומד אדיש כשמנסים לגנוב את ממונו, אלא הוא יאבק כדי להציל את מה שאפשר, ולא יעמוד באפס מעשה. ותכונה זאת הגנב מודע אליה, ולכן כשבא לגנוב, הוא גומר בדעתו, שאם בעל הבית ישמיע קול צעקה או יבוא לקראתו להיאבק עמו, הוא יקום עליו ויהרגו כדי שיוכל לקחת את ממונו ולרוקן את ביתו. נמצא, שכוונת הגנב הוא לא רק לגנוב, אלא גם להרוג. לכן נתנה התורה רשות ואמרה "הבא להורגך השכם להורגו". וכשמקדים בעל הבית והורג את הגנב, הוא עושה לעצמו טובה גדולה. והוא הדין גם בשכן או עובר אורח שקדם והרג את הגנב, פטור הוא לגמרי מאשמת הריגה, ואין בזה הבדל בין בעל הבית לאדם אחר. ואפילו 'בשבת' מותר להרוג את הגנב בכל אופן שהוא יכול, כיוון שהגנב יש לו דין רודף, שהרי הוא רודף אחר חבירו להורגו וליטול את כספו, ולכן דמו מותר, גם אם זה ספק נפשות. ובהמשך הפסוק מובא "אם זרחה השמש עליו, דמים לו". שואלת הגמרא: וכי לגנב בלבד זורחת השמש ולשאר העולם לא? אלא כוונת הפסוק לומר, שאם הדבר ברור כשמש, שהגנב הזה יש לו שלום עמך, וברור בעיניך שהוא לא בא לשם הריגה, כגון אב הבא לגנוב בבית בנו, שידוע הדבר שרחמי אב על הבן ואינו בא על על מנת להרוג גם אם בנו יאבק עמו, לכן אם בא אחד והרגו חייב מיתה, כיון ששפך דמים. שגנב זה לא בא להרוג אלא ליטול ממון, אבל בן שבא לשדוד את אביו יש חשש שמא הוא בא על מנת להרוג ולכן גם הוא נהרג. ואם מצאוהו עדים לפני שבא בעל הבית והכירו אותו, וכשבא בעל הבית התרו בו שלא יהרוג את הגנב, ולא נתן ליבו להם ועמד על הגנב והרגו, הוא חייב על שפיכות דמים שעשה, כיון שהיו עדים שם שראו את הגנב, ובודאי לא בא להרוג, שמאחר שיש שם עדים אם יהרוג יתפשו אוו ויביאוהו לבית דין ויהרגוהו. (רמב"ם הל' גניבה פרק ט, ז-יג - מעם לועז)

שי דרומי הוא חקלאי בעל חוות בודדים הסמוכה ליישוב מיתר. שסבל מגנבות בדווים בחוותו. בשנת תשס"ז בשבת בשעה 3 לפנות בוקר, הבחין דרומי בשניים מבין ארבעה פורצים שחדרו לחוותו והרעילו למוות את ארבעת כלביו, וניסו לפרוץ לדיר הכבשים שבבעלותו. דרומי ירה בפורצים ופצע שניים מהם, אל-אטרש ואל-הוואשלה, והאחרים נמלטו. את הרובה שהיה שייך לאביו המנוח, החזיק דרומי ללא רישיון. כשהגיעו השוטרים למקום, הם מצאו את דרומי מנסה לבצע החייאה באל-אטרש אך בשמים זיכוהו להיות שהיד, ואל אטרש נהפך ל'מכרטש' ומת מפצעיו. בעקבות האירוע נעצר דרומי, והוגש נגדו כתב אישום על עבירת הריגה ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בעקבות האירוע מעצרו של דרומי עורר מחאה ציבורית, בעיקר בקרב חקלאי הנגב ופעילי ימין שראו בפעולתו הגנה עצמית לגיטימית. ואף השוו אותו לברנרד גץ אזרח אמריקני, שבשנת תשנ"ד ירה בצעירים שניסו לשדוד את כספו ברכבת התחתית של ניו יורק, ויצא זכאי. ואכן לבסוף בשנת תשס"ט זוכה דרומי מחמת הספק, והורשע בעבירה של נשיאת נשק ללא רישיון, וקיבל 3 חודשי שירות. המשותף לשני המקרים, הוא הגנה עצמית, כי הבינו שלא יוכלו לסמוך באותו רגע על שום אדם כדי לשמור על שלומם ורכושם, ונאלצו לפעול לשם כך להגנתם. בעקבות הפרשה תוקן "חוק דרומי" במסגרת התיקון נוסף לחוק העונשין, שלא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית מגוריו, או לעסק או משק חקלאי המגודר שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה.... בהגדרה זו נכנעה מערכת המשפט בישראל בנשיאות בייניש שר"י "הידועה בציבור" בשמה החדש "ראש נעל" - לחוקי התורה, ואנו מברכים את יוזמת התבטלותם לחוקי התורה.

כל תפיסת המשטרה והמשפט כמגנה על ענייניו של האזרח הפשוט מצויה כיום בפשיטת רגל. לאזרחי המדינה אין עוד אמון בגוף המתייהר להיות מעל חוקי התורה, ונתפס כמתבוסס בביצת טובענית של שחיתות פנימית. אזלת היד של מערכת החוק המשפט הביאה אנשים כמו דרומי למסקנה, שנגד פלישת פושעים לחוותו, אין להסתמך על החוק, אלא לפעול לבד. העובדה שהפרשנות הפגומה של בתי המשפט לחוק בישראל מגינה על זכויותיהם של מחבלים יותר מזכויות אזרחיה הנאמנים, ואינה אמונה לשמור על שלומם, מדלדלת בכך את שארית האמון שנותר לעם ישראל במערכת החוק והמשפט. לא בכדי נשלח לעבר 'ראשה' של נשיאות המשפט נעל בדיוור ישיר, כדי לרמוז לה "מה שעשתה חכמה עטרה ל'ראשה', עשתה ענווה 'עקב' לרגלה".

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

כח השמיעה - "שמעו ותחי נפשכם

שלום חברים: על הפסוק (שמות יח, א): "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו" שאלו בגמרא (זבחים קטז.): "מה שמועה שמע ובא להתגייר? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. לכאורה, וכי רק יתרו שמע? והלא כל העולם שמע. אלא שחז"ל אומרים מה המיוחד ביתרו ששמע ובא להתגייר. כלומר, מה שמע ופעל!! ולא ישב בבית ושמע על קריאת ים סוף. ואמר לעצמו ואיי, איזה אלוה יש להם!! איזה ניסים כל הכבוד להם!! וכו'. אלא יתרו שהיה כהן מדיין ראש הכמרים והמנהיג של מדיין, שמע, הפנים את הדברים, התבונן בהם, קם ועשה מעשה והתגייר. וכן דוד המלך אומר: (תהילים לד, יב):" לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" מה פירוש 'לכו'? היה לו לומר "בואו בנים שמעו לי" שהרי אדם המעוניין לדרוש בפני קהל, האם יאמר לקהל "לכו מכאן" ואני אלמד אתכם, או שיאמר להם "בואו לכאן ואלמדכם"? אלא מבאר הרד"ק שם, מה שנאמר כאן "לכו בנים" הוא מורה על לשון הליכה ועל זירוז המעשה, כלומר, שאומר דוד המלך, לא די שתלמדו יראת שמים, אלא לכו עשו גם מעשה, שאם רק תשמעו ולא תעשו, יצא שכרכם בהפסדכם.

לכאורה, אם באוזן אנו שומעים, צריך לקרא לאוזן 'שמע', על שם השימוש שלה שבה אנו שומעים. אם כן למה קוראין לה אוזן? מהיכן מגיע השם הזה אוזן? אלא שאם נשים לב המילה אוזן באה מהשורש "איזון" "מאוזן" כלומר על ידי השמיעה האדם מתאזן ומתייצב. באוזן יש את החלק השבלולי שדואג לאיזון הפיזי של האדם שלא יפול. כמו כן בתוך האוזן ישנה חצוצרת אוסטכיום, המלאה ריר הבולע וממתן את כח ההלם שבקול. בלי זה - כל קול שהיה מגיע לאדם, היה נחרש מחמת הרעש שבתוך כלי התוף. כדי להבחין בין קול לקול, ישנם סיבים מיוחדים באוזן דמוי מיתרי פסנתר, שמספרם מגיע ל-כעשרים אלף ואורכם מגיע ל-כעשרים אלף למילימטר. הם מקבלים את דפי הקול ומתרגמים למח מה ששמע באוזנו. הסיבים האלה מבחינים ב-כארבע מאות אלף קולות שונים. כמובן שבליקוי קצת מאלו, לוקה האדם בשמיעתו. כמה חכמה אלוקית טמונה בעובדה שיש לאדם שתי אזניים משני צידי ראשו, כדי שיוכל לכוון מהיכן מגיע מקור הקול. ובנוסף לאוזן החיצונית, עשה לו גם אוזן פנימית, שהיא משקולת המקנה לאדם ידיעת שיווי משקל כדי שיהיה מאוזן וידע מה למעלה ומה למטה. כי בלי פעולת שיווי המשקל, האדם יפול קדימה מכח הפעולה הקדמית. וכן אם רק יצעד צעד אחד קדימה, או יטה ראשו יקבל סחרחורת ויהיה נדמה לו כאילו כל החדר שהוא נמצא בו מסתובב ומתמוטט וכל פעולותיו יהיו מבוהלות ומבולבלות. וכיון שהאוזן חשופה גם לדברים בטלים, המסוכנים כבקטריות מסוכנות לגוף האדם, ומצד שני צריך שישמע חכמה ומוסר. לכן האוזן כולה קשה והאליה (תנוך האוזן) רכה. בכדי שאם ישמע דבר שאינו הגון, יכופף את האליה לתוך אזנו ולא ישמע דברים בטלים. מפני שהן נכוות ראשונות בגיהנם, לפני שאר האיברים. (כתובות ה:) ומדוע האזניים נכוות תחילה? כיון שדרכם מקבלים שאר האיברים בגוף - חיות! כמאמר רבי לוי: האוזן לגוף כמו קנקל (כלי מלא נקבים) לכלים אחרים. כלומר: כשם שבקנקל נותנים בו כלים ונותנים מתחת לקנקל הזה מוגמר (מוגמר זהו לבונה ומיני בשמים שנותנים על האש מתחת לכלי מנוקב ומעשנים את הבגדים או את הכלים, כדי שיהא ריח טוב נודף מהם. – עפ"י רש"י שבת יח.) וכל הכלים שבתוך הקנקל מקבלים דרך הקנקל את ריח המוגמר, כדי לקבל בהם ריח טוב. כך מאתיים ארבעים ושמונה איברים שבאדם, מקבלים את חיותם מן התורה דרך האוזן שנאמר (ישעיה נה, ג): "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו - ותחי נפשכם". ומפסוק זה נראה - כמה חביבים ישראל בעיני הקב"ה, עד שמפתה אותם ואומר להם: בני אהובי, אם יפול אדם מראש הגג, הרי כל גופו יחלה! וכשהרופא נכנס אצלו, נותן לו תחבושת בראשו וגבס בידיו, ברגליו ובכל איבריו, נמצא שהחולה כולו תחבושות, והופך להיות מוגבל. אבל אני, אומר הקב"ה: איני מתנהג עמכם כרופא בשר ודם, שכדי לרפא אתכם הוא מגביל אתכם כדרכו בקודש. אלא רמ"ח איברים יש באדם! והאוזן אחת מהם! ולמרות שכל הגוף מלוכלך בעבירות וחולה רוחנית, אם האוזן תשמע (תקבל) רק דברי תורה ומוסר, כל הגוף יתרפא מנגעיו ויקבל חיים! שנאמר (שם): "שמעו ותחי נפשכם". בפסוק זה אומר הקב"ה: אם רק הטית את אזניך לשמוע לדברי התורה, אתה נוחל חיים!!. הפלא ופלא!! (דברים רבא פ"י - שמות רבה פרשה כז ד"ה ט ד"א וישמע)

בגמרא (ב"ק פב:): מובא שאם אדם היזיק את חבירו כגון שסימא אותו, או שבר לו יד, או רגל, יש שם מחירון לכל אבר. מחיר עין, מחיר יד, מחיר רגל, אולם אם חירשו "צריך לשלם את ערך כולו" כלומר כאילו פגעו בכול גוף האדם, כיון שאינו ראוי לשום מלאכה. מכאן אנו למדים כמה חשוב שמיעת האוזן! כי דרכה האדם מתקשר עם סביבתו, ובלי השמיעה האדם לא שווה כלום. תפקיד האוזניים לשמוע דברי חכמה ומוסר בשביל ליישם את הדברים, וכן לתקשר עם סביבתו כדי שלא יהיה מנותק וחשוף לסכנות. וכך נהג יתרו! הוא לא הסתפק בשמיעה גרידה, אלא שמע וקם! הוא התאזן, מכיון שהוא חיפש כל חייו את האמת בשביל לקיימה, ולא לשם שעשוע ופילוסופיה, וליהנות מדרשות והגיגים שיש בתורה. ולכן גם זכה יתרו, שתקרא הפרשה על שמו.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מי שאכל שום שיצא

שלום חברים: בפרשה מובא ר"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותרתי (טז,כח) הקב"ה פונה למשה ואומר לו ראה כמה עשיתי בשביל השבת. כי נתתי לכם מן ביום ששי גם בשביל יום שבת, והרי זה נס בכל ערב שבת. שכן בכל ערב מימות החול היה המן מבאיש (מסריח) ומתליע כדי שלא ישאר למחרת, ובערב שבת לא רק שלא הבאיש, אלא אף הצטיין בטעם מיוחד, כדי שלא יצאו איש ממקומו מחוץ לתחום שבת, ואילו אתם בסוף מאנתם לשמור מצוותי ויצאו מכם מחוץ לתחום שבת ללקוט מן. שה' אמר למשה לומר לבני ישראל שיבשלו ביום ששי ליום השבת, ובזה תהיה שרויה הברכה גם לשבת. אמרו רבותינו ז"ל, שאותם האנשים שיצאו ללקוט ביום השביעי היו דתן ואבירם, והם ידעו שהמן לא ירד בשבת כדבר משה, אז למה יצאו ללקוט בשבת? אלא מה הם עשו? הלכו בלילה ופזרו בשדה מן המן שבכליהם על מנת לאסוף אותו בבקר ולהביאו למחנה לעיני כל העם, כדי שיאמרו, שמשה בדאי, וסתם בודה מצוות מלבו. ויהי בבקר כשיצאו ללקוט מן - לא מצאו. והיכן היה אותו מן שהניחוהו אמש? אלא שהקדימום הצפרים שבאו בעוד לילה ונשאוהו למרחוק כדי שיאמנו דברי משה וגם השבת תהיה מקודשת אצל כל העם, ומשום כך יש נוהגים שבשבת שירה שבה מזכירים את פרשת המן, מפזרים בחוץ משירי מאכלי שבת, שיאכלום הצפורים שבחוץ, כשכר על פעולתם:

והנה הקב"ה לא הזכיר בפירוש את החטא ואת מי שחטא, אלא דיבר בכלליות ואמר "עד אנה מאנתם" כי כך דרכו של הקב"ה שלא לבייש את החוטא. ומצינו בגמרא (סנהדרין יא.): מעשה ברבינו הקדוש שישב ודרש והרגיש ריח של שום. ונצטער. אמר: מי שאכל שום יקום ויצא. ועמד רבי חייא שהיה גדול תלמידיו ויצא, וכשראוהו שאר התלמידים יוצא, עמדו כולם ויצאו אחריו. למחרת ראהו רבי שמעון בנו של רבנו הקדוש ואמר לו: האם אתה הוא שצערת את אבא, ואכלת שום ונדף הריח? אמר לו: חס ושלום שאוכל שום ואבוא לבית המדרש, לא יעשה כן בישראל (שאין זה דרך ארץ לאכול שום או שאר דברים המפיצים ריח חריף, ולבוא בין אנשים) והוסיף רבי חייא ואמר: ומה שעמדתי ויצאתי, היה כדי לא לבייש את זה שאכל שום. כי בודאי יהיה לו צער גדול מחמת הבושה לקום ולצאת באמצע הדרשה, ולכן עמדתי ויצאתי, כדי שיצאו כולם, ולא יבינו מי זה שאכל שום. (עפ"י רש"י) והמהרש"א שם ביאר: שרבי שמעון הבין שרבי חייא לא אכל שום, מזה שכולם יצאו אחריו. אלא שטען לרבי חייא: לא נהגת נכון כשיצאת מבית המדרש ויצאו כולם אחריך, כי בזה נגרם צער לאבא על ביטול תורה, אלא היה לך להישאר, ואותו אדם שאכל שום היה צריך לשאת בתוצאות ולצאת לבד מבית המדרש. ועל כך השיב לו רבי חייא: לא תהא כזאת בישראל! אמנם נכון שביטול תורה הוא עוון וחטא, אבל לבייש אחד מישראל, זו עבירה יותר גדולה! ומוטב לבטל תורה ובלבד שלא לבייש שום יהודי.

ומהיכן למד רבי חייא לנהוג כך? מרבי מאיר, שכן מעשה היה באשה אחת שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר ואמרה לו: אחד מכם קידש אותי ואיני יודעת מי הוא, אולם יודעת אני בבירור שהוא מבית מדרשך. עמד רבי מאיר וכתב לה גט ונתן לה. ומיד עמדו כל התלמידים וגם הם כתבו לה גט ונתנו לה. שאם רבי מאיר לא היה עושה כן, היה האיש שקידש אותה מתבייש ולא היה מגלה. והאשה נעשית כעגונה, מכיון שהיא אשת איש. וכדי למנוע בושה מאותו תלמיד וצער לאשה, כתב לה רבי מאיר גט ונתן לה, וכן עשו כולם. ומהיכן למד רבי מאיר לנהוג כך? רבי מאיר למד כן משמואל הקטן, (ונקרא 'קטן' משום שהיה מקטין את עצמו בפני כולם) ומעשה היה ברבן גמליאל נשיא הסנהדרין, שהתכונן פעם לעבר את השנה, היינו לעשות השנה שיהיו בה שני חודשי אדר. והדין הוא שאין מעברים את השנה, אלא בהזמנה, דהיינו, שהחכמים שאמורים לעבר את השנה, צריכים הזמנה מיוחדת להשתתף בסוד העיבור. פעם אחת אמר רבי גמליאל לשמשו הזמן שבעה חכמים שישתתפו בסוד העיבור. והשמש טעה והזמין אדם נוסף. כשהשכים רבן גמליאל למקום המפגש בעליה, מצא שמונה חכמים. אמר רבן גמליאל: מי שבא לכאן בלא הזמנה, יעמוד ויצא. עמד שמואל הקטן ואמר: אני באתי לכאן בלא הזמנה, ולא באתי לעבר השנה, אלא ללמוד הלכה למעשה. ומכיון שרבן גמליאל הכיר את שמואל הקטן שהיה אדם גדול, אמר לו: שב בני, שב, כי אתה ראוי להשתתף בסוד העיבור, ומה שבקשתי שיצא האדם שלא הוזמן, משום שכך אמרו חכמים: אין מעברים את השנה אלא במוזמנים לה. ושמואל הקטן עשה זאת כדי לא לבייש את אותו אדם שבא שלא בהזמנה. ומהיכן שמואל הקטן למד לנהוג כך? הוא למד זאת משכניה בן יחיאל. כי כשבא עזרא הסופר לחקור מי הם מן העולים מבבל שנשאו נשים נוכריות, קם שכניה בן יחיאל ואמר לעזרא: "אנחנו מעלנו באהלנו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ" ובאמת הוא לא נשא אשה נכרית אלא אמר זאת, כדי שלא התביישו כל אלה שהיו להם באמת נשים נכריות. ומהיכן למד שכניה לנהוג כך? הוא למד זאת מהקב"ה. שאמר למשה "עד אנה מאנתם" שרצה הקב"ה להוכיח לאלו שיצאו ללקוט מן ביום שבת, הוא לא הזכיר בפירוש את דתן ואבירם שיצאו ללקוט בשבת. אלא אמר זאת בכללות לכל העם, כדי לא לבייש אפילו את אלו שחטאו. הרי למדנו עד כמה הקפידה תורה בכבוד הבריות, ואפילו לאלו שחטאו.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול

שלום חברים: הקב"ה מבקש ממשה רבינו, (שמות יא, ב): "דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". כלומר, שהקב"ה מבקש ממשה שיבקש מעם ישראל, שלפני יציאתם ממצרים יבקשו מהמצריים כלי כסף וכלי זהב. וידוע שכל מקום שכתוב "נא" פירושו בבקשה. כלומר שהקב"ה פונה בלשון "בקשה" זה בא לומר שעניין לקיחת הממון הוא עניין מהותי וחשוב לקב"ה כאשר יגאלו ישראל. ומה היה כל כך חשוב בכך? אלא דבר זה יובן עפ"י רבותינו (ברכות ט.) "אמר הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו) 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. הנה כל החשיבות של הדבר, כדי שלאברהם אבינו לא יהיו טענות על הקב"ה שקיים בבניו מה שגזר בברית בין הבתרים "ועבדום ועינו אותם" ואילו מה שנאמר "ואחר כך יצאו ברכוש גדול" לא קיים בבניו.

ולכאורה, מדוע הדאגה היא מצד מה שיטען אברהם, וכי בני ישראל לא יכולים לטעון טענה זאת, הרי הם השתעבדו אצל פרעה, ומדוע לא חשש הקב"ה מטענת בני ישראל? אלא הדבר יובן לפי המשך הגמרא שם, כשבא משה וביקש זאת מישראל, אמרו לו בני ישראל עד שאתה מבקש שנבקש כסף וזהב לפני היציאה, קודם הלוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם, מחר מוציאים אותך מבית האסורים ונותנים לך ממון הרבה. והוא משיב להם: בבקשה מכם הוציאוני היום, ואיני מבקש כלום". ע"כ. ולכן היה צורך לבקש מבני ישראל שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב. משום שעדין היה חשש מפני אברהם אבינו שיטען טענה כלפי הקב"ה, ויאמר הרי "לי הבטחת" שבני ישראל יצאו ברכוש גדול, אם כן רכוש גדול צריך להיות ביחס אלי, ולא ביחס לבני ישראל, שהרי עבד שהיה כל הזמן תחת עבדות קשה כמה דורות, אצלו רכוש גדול יכול להסתכם בכמה אלפים ותו לא, אבל ביחס לאברהם אבינו שעליו נאמר (בראשית יג, ב): "ואברם כבד מאד במקנה, בכסף, ובזהב" רכוש גדול זהו מיליארדים של ממון. שהרי מי מעיד על אברהם שהיה כבד הקב"ה. ולהמחשת הדברים, אם נניח שיבוא עני ויאמר על אדם פלוני שהוא כבד מאד בממון, אנו נעריך את אותו פלוני בכמה מאות אלפים, בהתאם לעדות העני. אולם אם יבוא עשיר בינוני ויאמר שאדם פלוני כבד מאד בממון, אז כבר נעריך אותו בכמה מליונים בהתאם לעדות העשיר. אולם אם יבוא מיליארדר כביל גיטס (העשיר ביותר בעולם) ויאמר שפלוני כבד מאד בממון, אז נעריך את פלוני בכמה מאות מליארדים בהתאם לעדות המיליארדר. והנה הקב"ה שכל השמים וצבא השמים לרוב, וכל מה שבארץ ובימים ותהומות הכל שלו, בא ומעיד בתורה שאברהם כבד במקנה וגם בכסף וגם בזהב, הרי שעושרו של אברהם היה אגדי. ואם הקב"ה לא מסתפק בהגדרה שאברהם היה 'כבד' בממון אלא מוסיף ואומר ש"אברהם "כבד מאד" במקנה בכסף ובזהב", זאת אומרת שעושרו של אברהם היה עושר במושגים על אנושיים. ועכשיו יובן מדוע הקב"ה מתחנן למשה שיבקש מבני ישראל שישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. לא בגלל החשש שיאמרו ישראל ש"ועבדום ועינום" קיים בנו, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בנו. כי לעבדים שהיו מושפלים ועניים באותה שעה, אין ערך לרכוש גדול, אולם ביחס למה שהובטח לאברהם בשעה שהיה אדון כל הארץ בעושר וכבוד, הבטחה של ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כאן צריך לעבוד קשה כדי לספק ולעמוד בהבטחה שהובטחה לו. וזה שהקב"ה אומר למשה, שלא יאמר אותו צדיק אברהם אבינו ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ורכוש גדול צריך להיות בהתאם למעמדו של אברהם. ואכן נאמר שבני ישראל עשו כדבר משה וינצלו את מצרים ואומרים רבותינו (ברכות ט:) שרוקנו את מצרים לגמרי ולא השאירו להם כלום.

ולכאורה, הרי בצווי "וישאלו איש מאת רעהו" משמע שזה רק בתור השאלה על מנת להחזיר, ולא מתנה? אלא לגבי שחרור ישראל מעבדות מצרים אומרת התורה (שמות ג, כא): "והיה כי תלכון- לא תלכו ריקם". ולגבי שחרור עבד עברי נאמר (דברים טו, יג): "וכי תשלחנו חפשי מעימך, לא תשלחנו ריקם". ומבאר ה"אור החיים" (ג, כא): "לא תלכו ריקם- כאן רמז ה' משפט עבד עברי שכתוב בו לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו". וכך גם אומר רבנו בחיי (יא, ב): "והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה שנאמר 'וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך', קל וחומר המצריים שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו שנים". טעם נוסף שהיתה זו המתלה כדי שהמצרים יחשבו שהם עוד יחזרו, וירדפו אחריהם בגלל הכסף כפי שהיה, ויבואו המצריים על עונשם ויטבעו בים סוף, ואז יזכו ישראל לביזה הגדולה שהיתה בים סוף ממה שנשאר באוצרותיו של פרעה, לקיים את ההבטחה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ועיקר הרכוש הגדול שזכו לו לדורות, היה במעמד הר סיני בקבלת התורה וכאן נסגר המעגל. ואין לומר שהרכוש גדול חוזר רק על קבלת התורה, כי כמו שהשעבוד והעינוי היה בגוף, כך גם הרכוש צריך להיות בגשמיות, אולם כל זה רק ליוצאי מצרים, אולם להם ולזרעם לנצח, הרכוש הגדול האמיתי שקבלו היה – מתן תורה.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מכות מצרים - מדה כנגד מדה

שלום חברים: כל מכות מצרים היו מדה כנגד מדה, כפי מעשי המצרים לישראל. המכה הראשונה, היתה באליל של מצרים שהיה הנילוס. כאן הקב''ה הראה את גדולתו ומלכותו ושלטונו במים. מכת הצפרדעים באה על כך שאמרו המצרים אלוקיהם של בני ישראל אין כוחו אלא במים, לכן הראה להם הקב''ה שהוא מושל בכל, והוציא את הצפרדעים ממקום חיותם במים והעלה אותם אל היבשה למעלה מדרך הטבע, ודווקא ביבשה, במקום שהוא נגד חיותם הצפרדעים הראו עוז וגבורות. מכת כינים- ''ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרון נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצרים... "ויך את עפר הארץ, ותהי הכינם באדם ובבהמה, כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים''. מכה שלישית זו היתה בחודש אלול אשר מזלו בתולה, כוכבו ''כוכב'' ויסודו עפר. המצרים היו עובדים ל''כוכב'' ועל ידי ה?ש?ב??עו?ת היו מושכים שפע וסגולות המושפעים על ידי כוכב זה למטה, ומכח השפעת כוכב זה ייחסו לעצמם עליונות על כל הברואים. ותחת עליונות שייחסו לארצם ואוצרותיה בכח יסוד ה''עפר'' המיוחס לחודש זה, גם עפר ארצם נהפכה שפלה וטמאה, וזה היה האות אשר המצרים בשום מכה לא הודו כי אצבע אלוקים היא, ובכל המכות הקודמות כתוב "ויעשו החרטומים בלטיהם כן", מכיון שהיו עדיין קשורים בכח השפעת ''כוכב'', בא הקב''ה והכה אותם באותו כוכב עצמו. הכינים שהם בריה קטנה ושפלה, הוכיחו שכוחם גדול יותר וחזק יותר מפרעה מלך מצרים יחד עם כל חכמיו המתרברבים, ובאו בכח שליחות שקיבלו מאת בורא העולמים, להורות, שהקב"ה מושל בכל היקום- מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ומעתה אחר שבירת וניתוק הקשר של המצרים עם משמשי חודש זה, עוד לא הוסיפו חכמי פרעה לעמוד ולעשות דבר בלטיהם במכות הבאות. כי כבר ניתק להם הקשר מכוכב ''כוכב'' אשר היה מקור כוחם והיסוד לכל תעלוליהם.

מכת ערוב- מכה זו היתה בחודש תשרי, שמזלו ''מאזנים'', כוכבו ''נוגה'', ויסודו ''רוח''. מכת ערוב זו היתה מכה איומה, אשר קשה לתאר את עוצמתה. כי בכל המכות נשארו במצרים בעלי נפש קהה אשר יכלו עוד לא להתפעל מכח מכות אשר הביא עליהם הקב''ה, כמו למשל בדם, אמנם מכת צימאון היא מכה קשה, אבל כל הקושי הוא בגוף האדם, אבל לא בנפשו, והאדם עוד יכול לשבור את צמאונו על ידי אמצעים אחרים. אבל לא כן במכת ערוב שהיו מעורבבים בו כל מיני חיות טרף שנבראו מיום בריאת העולם, ואשר מקומם אינו בישוב כלל, אשר בני האדם מזדעזעים מפחד רק לשמע פעולותיהם, ונתאר לעצמינו שכל המצרים לרבות פרעה ונוגשיו, עם שריו ועבדיו, כולם כאחד היו נמצאים בגוב החיות-טרף למיניהם, אשר נפש כל אדם פורחת ממנו. מזל ''מאזנים'' מסמל שהמצרים הגדישו את סאתם, וקושי השעבוד השלים את המנין. מאזנים מורה על מדות, מדה כנגד מדה לא בטלה, והקב''ה הביא עליהם תערובת חיות משונות, כפי שעינו את בני ישראל בכל מיני צרות רעות ומשונות. בכל המקומות אשר שעבדו בישראל שלח להם הקב"ה המון חיות רעות שבאו וטרפו רק את המצריים למרות שהיו ביניהם ישראל. חיות הערוב עשו בירור מדויק "מיהו יהודי" וטרפו את מי שאינו יהודי לקול שאגותיהם ונהמתם בלי רחמים, כשם שקול נאקת חללי של בני ישראל היתה למצרים להנאה, וגם כנגד ילדי ישראל אשר נמעכו בין נדבכי הבנין.

מכת דבר- היתה בחודש חשוון במזל ''עקרב'', כוכבו ''מאדים'', ויסודו מים. אחר שסר מעל המצרים מכת הערוב, תלו את כל הענין במקרה, כמו שנאמר ''ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת'', כלומר לרבות אחר שהקב''ה שיבר בהיקף ראשון את כל מלתעות הרשע בהוכחת שלטונו יתברך על יסודות הבריאה כולה, על ידי שידוד המערכות בארבעת היסודות אשר המצרים השתיתו את יסוד חכמתם ומלכותם עליה. ראשונה דם, ביסוד מים, שניה צפרדע, ביסוד אש, שלישית כינים ביסוד עפר, רביעית ערוב ביסוד רוח, כאמור לעיל כל ארבעת המכות הראשונות יחד עם כל עוצמתם הרי נחשבו כאפס לעומת הבאים בהיקף שני, כי המכות הראשונות היו כעין אזהרה בלבד, בלי לנגוע בגופות המצרים במישרין, הכל כדי לעורר את הרגשות הנתונים בגוף האדם, לאפשר לו לשבר עריצותו, ולהתקרב אל רצון בוראו. עתה, לאחר כל אפשרויות העבר, אם עוד נשארה קשיחות בלב, יש צורך במכה יותר חמורה, כמו ''דבר'' שהוא מוות גמור.

אבל הקב''ה יש לו את מידת הרחמנות ואפילו נגד רשעים כמו המצרים. אין הקב"ה חפץ במיתת הרשע, אלא כל המכות באו כדי להכניע את קשיחות לבם, ושיודו בעוול האנושי שעשו במשך דורות לאנשים אשר שמרו במסירות נפש על דמות וצלם אלוקים שעל פניהם. גם עתה במכת ''דבר'' המכה היתה לבהמות בלבד, לרמוז למצרים שיודו על האמת, ולהוכיחם בשפת מעשים, לשחרר את ישראל בכבוד, ושייפצו אותם על העוול שעשו להם עד כה, הרי לא נשאר למצרים זכות קיום כבני אדם אלא רק דוגמת חסרי מדע ורגש, עתה אמנם ה''דבר'' היה בבהמות בלבד, אבל בהמשך קו זה, המצרים עומדים על סף כליון כבהמות במכת דבר, אשר אמנם התחיל בשלבים בסוסים וחמורים, ובצאן אלוהי המצרים. ולבסוף במכת בכורות. (עפ"י אהבת חיים)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

הבה נתחכמה לו

שלום חברים: בפרשה מובא שפרעה אמר לשריו "הבה נתחכמה לו". ויש להבין מה הייתה שיטת ההתחכמות של המצרים כדי לאבד את ישראל? ונבאר עפ"י רבנו בחיי את תהליך ההשמדה שבה בקשו המצרים לאבדנו. בהתחלה בקשו המצרים לאבדם מממונם, כדי שיהיו חסרי ערך ולא יוכלו לתפקד, והחל לגזור עליהם מסים כבדים בעלילות, זה מה שכתוב "וישימו עליו שרי מסים" ("עליו" רק על ישראל) פרעה העלה עליהם מס כבד בתואנה שאין זה מצד איבה חלילה, אלא כך הוא דרך מלכי הארץ להטיל מס על אזרחיהם. וכשהמצב הכלכלי קשה יוצאים לעבוד. אחר כך גזר עליהם שעבוד בגופם, זה מה שכתוב "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", פרעה הפקיר את ישראל בכך שכל אחד ואחד מהמצריים היה לו רשות לקחת מישראל עבד לכל דבר. זהו שנאמר "בפרך", והפרך התבטא בכך שהיו מעבידים אותם שיביאו עפר ויעשו חומר ולבנים ויבנו בנין בלי שינתן להם חומר בניה, אלא רק תבן. ועוד שהיה נותן לגברים לעסוק במלאכת הנשים ולנשים לעסוק במלאכת הגברים, ובכך מוכח שלא היה זה לתועלת כלכלית של מצרים, אלא כדי לשבור את עם ישראל נפשית וגופנית כאחד ולאבד מהם צלם אנוש. ואחר כך הוסיף פרעה בגזרה ומנע מהם גם את התבן שנאמר (שמות ה) "ותבן לא ינתן לכם" ועדיין דרש מהם הספק כמקודם. אחר כך הוסיף בגזרה ומירר את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", כלומר חוץ מעבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים, עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, כגון, לחפור בורות בשדות ולהוציא זבלים, וזהו שנאמר "את כל עבודתם", כלומר, הוסיף להם עבודה חוץ ממה שעבדו בהם בפרך, כדי למנוע מהם זמן לחשוב על מצבם ולהתפלל.

והנה פרעה הרשע התכוון בכל העינויים האלה להתיש את כחם של ישראל ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו, מכיון שהיגיעה מתישה את כחו של אדם וממעטת הזרע, וכשראה פרעה שבכל זאת ישראל לא מתמעטים, אלא אדרבה מתרבים כמו שנאמר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", גזר עליהם הריגה ש"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וידוע כי אילו רצה פרעה לצוות להרג את ישראל, הייתה בידו האפשרות לכך, אם כן למה לא הוציא עליהם גזרת כליה? משום שאם יהרוג את כולם, יהיה זה חרפה למלך מצד כל האומות, ויראו זאת כבגידה בכך שהוא הורג את אנשיו שבאו לגור בארצו בגלל שהם מאמינים בא-ל אחד שונה מאמונתו, לכן פרעה לא רצה להרגם בפרהסיא, אבל רצה להתחכם עליהם להאבידם בסתר ובחשאי ושלא יוודע החמס הנעשה בהם, ולכן צוה בסתר למיילדות העבריות שיהרגו את הזכרים בשעה שהיולדת יושבת על המשבר, ובכך יחשבו שהתינוק מת עוד בבטן אמו, וזהו שכתוב ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' אם בן הוא והמתן אותו", וצוה עליהן שיסתירו את הענין ולא יגלו זה לשום אדם כדי שיהיה הדבר שמור בסוד מכולם. וכאשר ראה פרעה שגברה על המילדות יראת ה' יתברך יותר מיראת המלך, והיו מחיות את הזכרים ולא עוזר ההתחכמות הזאת, החליט לגלות את הדבר גם למצריים, וזהו שכתוב "ויצו פרעה לכל עמו" וגו', ועדיין ישראל לא ידעו מהגזרה הזאת, כי כשהיה אבי הילד מתרעם אל המלך או אל השופט על הריגת בנו, היו אומרים לו תביא עדים ואנו נעניש אותם. ולאחר מסע אנטישמיות תקשורתי שעם ישראל גזע נחות ומסוכן לציבור שאינו תורם למדינה וניזון מהקופה הציבורית על חשבונם, אפשר כבר לפרסם הענין לכל העולם שדמם מותר, עד שהיו נכנסים לבתי ישראל במצות המלך, וכל תינוק שנולד היאורה השליכוהו. והיו באים בלילות פן יצפינו אותם אמותיהם, וזהו שכתוב "ולא יכלה עוד הצפינו" וגו', מכאן למדנו שכל אשה מנשות ישראל הייתה במעקב וחדשי עבורה היו נודעים לק.ג.ב. המצרי, והיו באים במלאת ימיה ללדת, עד שאפילו אם רצתה להצפין את בנה לא היה לה אפשרות לכך.

והנה עם כל ההתחכמויות שעשו המצריים להשמדת ישראל, הכל הלך להם הפוך, פרעה אמר "הבה נתחכמה לו פן ירבה" אמר הקב"ה: אתם אומרים "פן ירבה" ואני אומר "כן ירבה" כפי שאומר הפסוק "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" ככל שהעינוי היה יותר גדול כך התרבו יותר ופרצו גבולות. ובכל דור ודור קם פרעה חדש לאבד את יהדות ישראל הן מצד ממשלת הרשעה של הערב רב מישראל בחסות התקשורת, והן מצד אומות העולם, אולם, דוקא מתוך הלחץ ישראל מתרבים ומתעצמים כפי שרואים בחוש את עולם התורה ההולך ומתעצם, למרות גזרות ממשלת הערב רב על עולם התורה. במקום להתמעט עולם התשובה מתחזק ומתרבה, וזו הסיבה שאנו העם המעונים והלחוצים יותר מכל האומות, כי כך היא גזרת מלכו של עולם, ש"כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" על אפם ועל חמתם.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

המת החי - חי או מת?

שלום חברים: בפרשה מובא כשיעקב כילה לצוות את בניו נאמר (בראשית מט, לג): "ויכל יעקב לצות את בניו, ויאסף רגליו אל המטה, ויגוע ויאסף אל עמיו": ומבאר רש"י: ומכיון שלא נאמרה מיתה אצל יעקב אלא ויגוע ויאסף אל עמיו תדע כי יעקב לא מת. וכך מובא בגמרא (תענית ה:): רב נחמן ורבי יצחק היו יושבים בסעודה... לאחר שסיימו לאכול אמר לו רב יצחק לרב נחמן: אומר לך דבר תורה: אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, אלא חי הוא לעולם. רב נחמן מאד תמה על דבריו ושאל: וכי לשוא ולריק ספדו הספדנים את יעקב אבינו במצרים וחנטו אותו החונטים וקברוהו הקוברים? הרי מפורש נאמר בתורה שספדו את יעקב וחנטו אותו וקברו אותו במערת המכפלה. ואיך אתה אומר שיעקב לא מת? השיב לו רבי יצחק: לא מסברא אני אומר כן, אלא מקרא אני דורש, ומה שחנטו החונטים וקברו הקברנים, משום שנדמה להם שמת אולם באמת היה חי. שכן נאמר (ירמיהו ל, י): "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה', ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים" וגו' והנה נזכר בפסוק יעקב אבינו וגם זרעו שאת שניהם יושיע הקב"ה מהגלות, והואיל ונזכרו יחד בפסוק זה הוקשו זה לזה, מקיש יעקב לזרעו, ללמדך, מה זרעו של יעקב בחיים כשיקבצם הקב"ה "מארץ שבים" שכן מתים אינם בשבי, אף יעקב בחיים. ומכאן שיעקב לא מת והוא יגאל מן הגלות יחד עם זרעו. (תענית ה: עפ"י רש"י עיין תוס' שם) ולכאורה, מה זאת אומרת שנדמה להם שיעקב מת? הרי חנטו אותו וקברו אותו, ואם היה חי לא היה נותן יוסף שיחנטו אותו ויקברו אותו במערת המכפלה. וגם אם נדמה להם שמת ובעצם היה חי, הרי עכשיו לאחר שנקבר הוא ודאי מת וזה תמוה מאד.

אלא ראשית צריך להבין את ההגדרה, מה זה מת, ומה זה חי? העולם מבין שמת פירושו אדם ללא דופק שנשמתו יצאה מגופו. ואדם חי זהו אדם עם דופק חי ונושם. אולם לא כך היא דעת רבותינו! יש מציאות שאדם נראה חי אבל הוא מת! אפילו שיהיה חזק כמו שור, הוא מת! לעומת יש אדם שגופו מוטל מת אבל הוא בגדר חי, אפילו שקברו אותו הוא חי! כיצד? הנה חז"ל אומרים בברכות יח. רשעים בחייהם נקראים מתים וצדיקים אף במיתתן נקראים חיים מפני ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם לחיוב. וכן המדרש (תנחומא) נדרש להגדרה זאת וכך הוא אומר על הפסוק (מלכים א, ב) "ויקרבו ימי דוד למות"... אמר רבי שמואל בר נחמני וכי ימים הם מתים? אלא אלו הצדיקים שאף על פי שהם מתים ימיהן בטלים מן העולם, אבל הם עצמם קיימים שנאמר (איוב יב) אשר בידו נפש כל חי וכי נפשותיהן של חיים הן מסורין בידו והמתים אינן מסורין בידו? אלא אלו הצדיקים שאפילו במיתתן הם נקראים חיים שנאמר (שמואל ב כג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי וכי כולם בני איש מת ורק הוא בן של איש חי? אלא כוונת הפסוק לומר שהוא היה בן איש צדיק שאפילו במיתתו הוא קרוי חי אבל הרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים שנאמר (דברים יז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת? אלא הכתוב בא ללמדנו, שרשע בחייו חשוב כמת! ומדוע חשוב כמת? מפני שרואה חמה זורחת, ואיני מברך יוצר אור בתפילת שחרית, רואה חמה שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים בתפילת ערבית, הוא אוכל ושותה ואינו מברך או שמברך ברכה חטופה ובולע את המילים כגון את שם השם ומלכות, וכל ברכה שאין בה שם או מלכות אינה ברכה. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואים וששומעים, ולא בחייהם בלבד אלא אפילו במיתתם הם מברכים ומודים לפני הקב"ה שנאמר (תהלים קמח) "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם". מכאן רואים את ההגדרה של אדם חי אדם שמחובר למקור החיים לקב"ה ע"י מעשה המצוות ואילו אדם מת זהו אדם שמנותק מהקב"ה שאוכל ושותה בלא ברכה ואינו מתפלל ומודה לקב"ה על כל מעשיו.

דבר נוסף, זרעו של יעקב לא הייתה בו פסולת, וכל בניו היו צדיקים! ולא כאברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו אלא כל זרעו היה ראוי להדבק בחיים לקבל את התורה שהיא מקור החיים. ועל ידי כך נתברר, שאף יעקב עצמו היה כולו קודש ולא הייתה בו פסולת שנקראת מיתה, וזהו שאמרו "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (רשב"א בחידושי אגדות מובא בעין יעקב) (עוד עיין בסמוך בדבר המערכת)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מדוע יוסף לא הודיע לאביו שהוא חי

שלום חברים: בפרשתינו מובא שלאחר שיוסף מתגלה לאחיו, הוא מבקש מהם שימהרו ועלו אל אביו כדי שלא יצטער יותר (ספורנו), ויאמרו לו שהוא עוד חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים. כפי שנאמר (בראשית מה, ט): "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו, כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים, רדה אלי אל תעמד". ולכאורה, אם יוסף מבקש מאחיו שיזדרזו לספר לאביו שהוא חי כדי שלא יצטער יותר, מדוע לאחר שעלה לגדולה, לא כתב אגרת לאביו להודיעו שהוא חי ובכך יפיג את צערו, שהרי ידע את גודל הפלגת חיבת יעקב אביו אליו, והתאבל עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשר לו שהוא חי ומולך במצרים? ועוד תגדל הקושיה על ימי הרעב, הרי אחיו היו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען, הרי יכול להודיעו מיד כשבאו אליו, ומי התיר לו להאריך לו את ימי צרת אביו שלא להודיעו תיכף ומיד.

אלא מתרץ האור החיים הקדוש: כי הן אמת שהדבר נתגלגל בעניינים שגזר הגוזר מטעמים רבים שבעבורם לא הגיע המכתב ליעקב שיוסף חי א. כדי לשלם ליעקב מדה כנגד מדה שלא שימש את אביו יצחק עשרים ושתים שנה ובזה יכופר לו העשרים ושתיים שנה שנים שלא ישמשו יוסף. דבר שני, מטעם שגזר הקב"ה שבני ישראל יהיו בשעבוד רד"ו שנים במצרים, וגם שירד יעקב בכבוד גדול למצרים, מה שלא היה קורה אם היה יורד קודם, וכמה פרטים שנמשכו מענין זה. אלא שבזה יתורץ מדוע יעקב לא קיבל את המכתב מיוסף, אך לא ברור עדין הסיבה מצד יוסף, מדוע יוסף לא שלח מכתב לאביו שהוא עדיין חי?

ונראה כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא, כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו של השם יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך, לא היתה לו אפשרות להודיע לאביו שהוא חי, ואפילו שיונח שהיתה לו אפשרות לשלוח אגרת לאביו, מכל מקום חס על נפשו שמא ידעו אחיו בדבר, והם ימסרו נפש עליו כדי לאבדו מן העולם כדי שלא תגיע להם בושה וכלימה מאביהם על דבר המכירה. וגם אפשר שאם יודע ליעקב שהם מכרו אותו לעבד, הוא יקללם וימותו כולם, וכדי להמנע מכך הם יבקשו לקעקעו מהעולם, ולכן חס על נפשו שמא ידעו אחיו בדבר האגרת ויהרגוהו בטרם עת. אמנם כל זה יפה כשהיה עבד ונתון במאסר, אולם לאחר שיצא ממאסר הרי נעשה מושל בכל ארץ מצרים, ועתה אין לו סיבה לפחד מאחיו שיהרגוהו, אז מדוע לא שלח להודיע לאביו שהוא חי? אלא יש לומר שאף על פי כן נמנע יוסף מלהודיע לאביו, מטעם שלא רצה לבייש את אחיו, כפי שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:) נח לו לאדם שיפיל אדם עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים, ויוסף חס על כבוד אחיו מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, ולכן העדיף שישאר אביו בצערו מאשר לביישם.

עוד מתרץ האור החיים: למרות שעלה לגדולה חשש יוסף שאם יכתוב אגרת לאביו, הרי הוא יוסיף בלב אחיו שנאה כלפיו, ולא מן הנמנע שיתייעצו עליו לעקרו מהעולם, וכמו שמצינו (תנחומא ויגש, ה') שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו בשעה שנתגלה להם, אלא שבא המלאך גבריאל ופזרן בארבע פנות הבית. ואף על גב שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר צא ז) שאחיו ירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים ואם לא יתנוהו בדמים הם ימסרו נפש עליו להצילו, אם כן מוכח שאהבוהו ולא ירצו להורגו. אלא שיש לומר כי ישתנה הדבר אם יפדוהו הם, שאז יכיר באחוותם כלפיו וכמים לפנים, אולם זולת זה עברתו שמורה לנצח, ולא ישכח את אשר עשו לו, ואם היה מודיע ליעקב שהוא חי, אחיו היו מתאזרים, מקדימים ובאים ומאבדים אותו מהעולם, וגם לאחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות להם תיכף את עצמו וגם לא לאביו, כי עדיין חשש לסכנה, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם ממון ופייסם והראה להם כי הוא עימהם בלב שלם, וידעו האחים בוודאות שיוסף לא שומר להם איבה, ובעקבות כך גם הוסרה מהם הבושה מאביהם, כי נתגלה שדבר המכירה היה משמים להקדים רפואה למכה כדי להמליך את יוסף ובכך ירדו בכבוד לשעבוד מצרים ולא בשלשלאות של ברזל, ורק אז גילה להם, ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל (תנחומא), ואולי כי יוסף לא ידע שירצו להרגו לאחר שפייס אותם, או אפשר שעדיין חשש מכך, אלא שידע שיצילו מלאך, כי עשה כל שביכולתו לעשות:

ואין להקשות שאם ידע יוסף שיצילו המלאך, למה חשש מאחיו ולא הודיע לאביו קודם לכן? כי הכלל הוא שאין סומכין על הנס (פסחים סד:), ולכן אין להאשים את יוסף על שלא כתב איגרת לאביו כשעלה לגדולה. והדברים מאירים. (עפ"י אור החיים)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מדוע אחי יוסף לא הכירוהו

שלום חברים: כשירדו אחי יוסף למצרים במצוות יעקב אביהם להביא אוכל, אמרו רבותינו במדרש (בראשית רבה פרשה צא, ו, ז): שהאחים אמרו: מאחר שיוסף היה יפה תואר מאד, יתכן מאד שמכרו אותו לשוק של זונות, נחפש אותו שם אולי נמצאהו ונפדהו בעד כל ממון שיבקשו מאתנו. וכשעמדו לפני יוסף הם לא הכירוהו כפי שנאמר (בראשית פרק מב , ז): "וירא יוסף את אחיו ויכרם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות..." ושוב כפל הכתוב ואמר בפסוק הבא (ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו: לכאורה, מדוע נכפל הדבר פעמיים שיוסף הכירם?

אלא שבפעם הראשונה בא הפסוק לומר לנו שיוסף הכיר את אחיו ובפסוק השני שכתוב "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" בא לומר שהם לא הכירוהו. ולמה הוא הכירם והם לא הכירוהו? אומרים רבותינו: מכיון שבשעה שמכרוהו לעבד היה לאחים חתימת זקן, וליוסף לא היה עדין חתימת זקן. כי הוא היה אז בן שבע עשרה, ועכשיו היה בן שלושים ושבע ועטור זקן. טעם נוסף, שהפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" בא לרמז לנו שיוסף ריחם על אחיו כשבאו אליו למצרים, ואילו אחיו לא ריחמו עליו כשמכרו אותו לעבד. והכתוב בא ללמדנו את גדלותו של יוסף, שאף על פי שהשבטים התנכרו ליוסף בשעה שמכרו אותו לעבד, כשהיה צועק ומתחנן אליהם ונופל לפני רגליו של כל אחד ואחד מאחיו שירחם עליו, והם לא ריחמו עליו, כפי שנאמר (בראשית מב, כא): "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו..." ובכל זאת יוסף לא נהג כמותם, אלא ריחם עליהם ולא שמח על ההזדמנות להתנקם מהם עכשיו על מה שעוללו לו. וביאור הענין של ויכר יוסף את אחיו... שיוסף הכירם כאחים ולכן חס וריחם עליהם. ואילו הם לא הכירוהו, שהם התנהגו אליו כאל אדם זר ואוייב, ולא רחמו עליו. ומשמעות המילה "ויכר" הינה "חמלה", ודומה הדבר למה שנאמר אצל דוד שברח מפני שאול והתחבא במערה (תהילים קמב, ה): "הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי" כלומר, אומר דוד המלך: כשאביט ימין ושמאל אני רואה שאין לי מכיר שיחמול עלי לדבר עלי טוב בפני שאול, לכן אבד מנוס ממני, כלומר, אין לי למי לנוס לעזרה, כי אין אדם דורש לנפשי להצילני ממות. (רש"י ומצודות דוד שם)

אבל עדין הדברים צריכים ביאור. כיצד יוסף מכיר את אחיו ואחיו לא מכירים אותו, הרי בסך הכל עברו 20 שנה, ויוסף בזמן המכירה היה בן שבע עשרה וכבר גדול עם פנים מעוצבות של בוגר, וההפרש בין ראובן הגדול שבאחים ליוסף היה שבע שנים, שכולם נולדו בטווח של שבע שנים, ויששכר וזבולון היו גדולים מיוסף מקסימום בארבע שנים ואין הרבה הפרש שנים ביניהם, ועוד שהאחים ירדו למצריים על מנת למצוא את יוסף, שהרי חפשוהו בשווקים כמובא לעיל, ובודאי לקחו בחשבון שעכשיו הוא עם חתימת זקן, ועוד, שמובא על הפסוק (בראשית לז, ג): "כי בן זקונים הוא לו" אומר רש"י שם שזיו איקונין של יוסף דומה לשל אביו, ועוד שמובא במדרש שהיה ביניהם קרבות קצרים וכשראו את גבורתו של יוסף ומנשה, חשדו בהם שהם מבית אבא, ובודאי היו צריכים לראות דמיון עז שיזכיר להם שזהו יוסף, ולפחות לחשוד ולעקוב אחרי התנהלותו המוזרה שאולי זהו אחיהם. ואם נחבר את כל הפרטים הללו לא מובן כיצד זה האחים לא הכירו את יוסף, הרי גם בימינו אנשים שלא ראו את קרוביהם שנים רבות מאז שהם קטנים, כשהם רואים אותם הם מיד מזהים אותם, וכל אדם שקצת מתבונן היה מבין שזהו אחיהם, וכיצד זה אחי יוסף ענקי הרוח, לא זיהו את אחיהם רק בגלל זקן? זוהי תמיה גדולה?

אלא שצריך לומר, שרבותינו נתנו טעמים לתלות את הסיבה על פי הטבע מדוע יוסף הכירם והם לא הכירוהו, אולם הסיבה האמיתית לדבר, היתה בגלל שכך גזרה חכמתו יתברך, כדי שיוסף יצערם ובזה יכופר להם העוון הגדול שעשו כלפיו. שבודאי טוב יותר להיענש בעולם הזה ולא בעולם הבא, ולכן יוסף באהבתו את אחיו עשה תחבולות לצערם בכל מיני צער, כדי שתהיה להם כפרת עוונות.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מה רע בקצת שלוה בחיים

על הפסוק (בראשית לז, א): "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" אמרו רבותינו (סנהדרין קו.): כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער. שכן וישב הוא לשון נוטריקון וי-שב, והצער שבא ליעקב הוא משום שחשב להתיישב בקביעות ובשלוה תמידית, שמילת וישב מורה על ישיבת קבע. לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף (כלומר, טרדת יוסף) אם צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה: והדבר תמוה, וכי חלילה אין הקב"ה רוצה בטובת הצדיקים, והרי הצדיקים מבקשים לישב בשלוה כדי לעסוק בתורה מתוך ישוב הדעת, וכי אין הקב"ה חפץ להרבות את שכרם גם בעולם הזה וגם בעולם הבא? עד שיאמר לא דיין כו'.

אלא האמת שאדרבה, (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא" ועיקר השכר על עבודת האדם, דוקא כשהוא מתוך טירדא רבה, ואם תאמר בשביל מה צער ומניעות, הרי אם יעקב יהיה בשלוה, הוא ילמד ויגיע להישגים כבירים עד שיגיע להיות מלאך. על כך התשובה, מי אמר לך שזהו רצון הבורא שיהיה מלאך? מלאכים לא חסר לו בשמיים. ועוד, עיקר השכר בעולם הבא הוא על המאמץ שהאדם משקיע למרות שהוא כל חייו בנפילות, אל לו להתייאש כי כך רוצים בשמיים להרבות לו שכרו ולא שדוחים אותו, אלא המטרה שכל הזמן ילחם ויצעק לה' שיושיעו, וזה הנחת שיש לה' יתברך מהתפילה ומהמאמץ שהאדם משקיע כדי להתקרב אליו. ולכן תמיד האדם נופל וקם, ועוד פעם נופל וקם, כך כל חייו וככל שילחם ויקום מנפילותיו ולא ירפה, כך גדלה זכותו ודרגתו, ולא משנה כשרונותיו וכמה הצליח לקלוט ולהבין וכמה גדלותו בתורה, אלא משנה כמה הוא מתאמץ בשביל לעמול בתורה ולקיים מצוותיה בשביל להישרד ולהישאר מחובר למקור החיים, ואף על פי שכל חייו הוא בנפילות, לא יתייאש כי כי זהו מהות אדם צדיק כפי שאמר שלמה המלך (משלי פרק כד, טז): "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה" מה שנאמר שבע יפול צדיק פירושו "כל חייו" ובכל זאת גם כשנפל עדין הוא ממשיך להיקרא צדיק ומדוע? מפני שהוא מיד קם ולא מתייאש. מה שאין כן הרשע כשהוא נופל, הוא נשאר למטה מיואש, ונופל טרף בידי הסטרא אחרא.

ויש לדקדק על מה שאמרו חז"ל שביקש יעקב לישב בשלוה ולא אמרו לישב במנוחה, כי מנוחה אצל הצדיקים זהו דבר חיובי שבאה להחליף כח לעבודת ה' כפי שנאמר "וירא מנוחה כי טוב" וגם כשהם נחים עדיין דרוכים למלחמה, וזהו מנוחת הלוחם, הוא אינו בשלוה אלא במנוחה. אולם משמעות שלוה שהסיר מעצמו דאגת מלחמה, כמובא במצודות דוד על הפסוק (ירמיהו מט לא): "קומו עלו אל גוי שליו" ובאה מגזרת (שמות ג, ה): "של נעליך".

לכן כשיעקב ביקש לישב בשלוה בלי מלחמות, אמר הקב"ה לא די להם לצדיקים השלוה בעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה? כאן בעולם הזה, זה עולם של מלחמות, עולם של מאבקים של עמל, לא של שלוה! והאדם מגיע למעלותיו הרוחניות והנשגבות דוקא כשהוא עומד ונלחם בכל הדברים המונעים אותו מעבודת ה' יתברך, על ידי עמידה בנסיונות בתנאי לחץ, וכבר נאמר באיוב (פרק ה, ז) "כי אדם לעמל יולד, ובני רשף יגביהו עוף" כלומר, שהאדם מעצם היולדו נועד לעמול בתורה מתוך קושי וטרדות ונפילות ומעצורים, אולם בני רשף אלו המלאכים, רק הם עפים למעלה ללא מעצורים. וחביבה עבודת ה' של האדם דוקא מתוך הקשיים כמובא (אבות דרבי נתן ג, ו) "יפה אחד בצער ממאה שלא בצער" ואותו המעט שעובד את הקב"ה מתוך טרדה, חשוב לפני השי"ת הרבה יותר מעבודת ה' עם הספק רב אבל מתוך שלוה בלי שום טירדא, וזהו עיקר השכר לעוה"ב. ולכן אמרו רז"ל אמר הקב"ה: וכי אין די להם שכר לעתיד לבא, אלא מבקשים הם לישב בשלוה בעולם הזה?! כי אם דרך התורה תהיה מתוקנת לפניהם בלי שום טירדא, השכר שהם יקבלו יהיה מועט, וזה הפסד בשבילם, לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף, ולא בתור עונש חלילה אלא אדרבא, כדי להרבות את שכרו לעולם הבא. (ומה שקפץ עליו דוקא רוגזו של יוסף, הוא משום שכבר הגיע זמן לרדת למצרים, לפי גזרת בין הבתרים – עיין בסמוך בדבר המערכת)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

השטן מקטרג בשעת סכנה

שלום חברים: על הפסוק (בראשית לב, יא): "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". מכאן למדו רבותינו שלעולם אל יביא אדם את עצמו במקום סכנה ויאמר עושים לי נס. כי שמא לא יעשו לו נס. ואם יעשו לו נס, שמא ינקו לו מזכויותיו. שנאמר אצל יעקב אבינו: (בראשית לב, יא): "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". ופירש רש"י: שחשש יעקב שהוקטנו ונתמעטו זכיותיו בשביל החסדים שעשה ה' עמו. וביד מלאכי כתב מה שאין סומכים על הנס זה דוקא בנס שאינו קבוע. כלומר, נס פלאי, אבל בנס קבוע שנראה כטבעי יש לסמוך.

בגמרא (תענית כ:) מובא מעשה ברב הונא שהיה לו חביות יין בבית רעוע, ורצה רב הונא לפנותם משם, אך חשש להיכנס לבית זה משום סכנה. בין כך ובין כך הזדמן רב אדא בר רב אהבה למקום. וכשראה אותו רב הונא התחיל לדבר אתו בדברי תורה ומשך אותו לתוך אותו בית רעוע כיון שידע שבגלל זכויותיו לא יפול הבית כל עוד הוא שם. ובנתיים פינו עבדיו של רב הונא את החביות מן הבית, וכשסיימו יצא רב הונא מן הבית ורב אדא אחריו ואז נפל הבית. הרגיש רב אדא בדבר והקפיד על רב הונא שהשתמש בו לפנות את חביותיו, משום שחשש שמא ימעטו לו מזכויותיו, כיון שהשטן מקטרג בשעת סכנה והקב"ה עושה לו נס ומצילו. לכן אין לאדם להביא את עצמו במקום סכנה.

ואכן מצאנו בחז"ל כמה דוגמאות שחששו לכך "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה" ויש לו רשות אפילו לקחת חיים גם אם לא נגזר עליו באותו רגע למות, וזה נורא כפי המעשה שמובא (בחגיגה ד:) ברב ביבי בן אביי, שהיה ידידו של מלאך המוות והיה המלאך מצוי אצלו לפרקים. פעם סיפר לו מלאך המוות מעשה שאירע לו בזמן בית המקדש השני. מלאך המוות אמר לשלוחו: לך והרוג את מרים ה"מקלעת שיער הנשים": הלך שלוחו של מלאך המוות, והרג בטעות את מרים "מטפלת תינוקות". אמר לו מלאך המוות לשלוחו: "אני בקשתי את מרים "מעצבת שיער הנשים", ואילו אתה הבאת לי מרים אחרת"?!. אמר לו השליח: "סליחה, טעות, אלך להחזיר אותה, ואביא במקומה את מרים "מקלעת שיער הנשים". אמר לו: "הואיל והבאת אותה, בינתיים תתלווה עמי מרים "מטפלת תינוקות" ותשוט בעולם, עד שיגיע התאריך שיועד לה מיתתה". אבל, שאל המלאך את שלוחו: "מאחר שלא הגיע זמנה, איך יכולת לקחת את נשמתה"? השיב לו שלוחו: בזמן שאחזה בידה את הגזיר עץ שמבעירים בו את האש ונקתה בו את התנור, בשלב מסוים הושיבה אותו על גב רגלה ונכותה, באותו רגע הורע מזלה, ולקחתיה. שאל רב ביבי את מלאך המוות: "האם יש לכם רשות להמית אדם לפני זמנו? ענה לו בתמיה: למה לא?! הלא כתוב (משלי יג, כג): "ויש נספה בלא משפט"! אמר לו רב דימי: והרי נאמר (קהלת א, ד): "דור הלך ודור בא" כלומר: עד שדור הקודם לא מת, הדור הבא לא נולד, ולכל אחד יש זמן קצוב ואי אפשר לאחר או להקדים את מיתתו של אחד מהם, ואם לקחת אותה שלא בזמנה והעברת אותה למלאך שומר המתים ששמו "דומה", אין זה נקרא "דור" מלא אלא חסר. השיב לו המלאך: "נכון! אבל איני מוסר מיד את הנשמות הללו ל"דומה" שומר המתים, אלא הם מתגלגלים עמי ושטים בעולם עד שיתמלאו שנותיו של אותו אדם שנספה לפני זמנו, וזה מה שנקרא "דור" מלא, ואז אני מוסר אותן ל"דומה" המלאך הממונה על הרוחות. לכאורה נשאל, כיצד ניתן רשות בשמים לשלוחו של מלאך המוות, לקחת את האשה בלא משפט, וכי העולם הפקר? אלא, מה שנאמר (משלי יג, כג): "ויש נספה בלא משפט" פירושו: בלא משפט מאותו עוון, אבל נספה הוא מחמת עוון אחר שנתחייב בו כבר. (ר' בחיי שמות כא, יג) שאל אותו רב דימי: "סוף סוף, מה עושים עם אותם שנים שנותרו לה"? השיב לו מלאך המוות: "אם יש תלמיד חכם שמעביר על מידותיו, (כלומר: כופה את עצמו, ואינו מדקדק עם מכעסיו להשיב להם מדה כנגד מדה). מוסיפים לו את שנותיה של אותה אשה". (חגיגה ד: - רש"י - תו"ס)

לכאורה, מה מניע את מלאך המוות שהוא השטן והוא יצר הרע, להוסיף דווקא לתלמיד חכם את אותם שנים, הלוא הוא ה"שונא" הגדול ביותר שלו, ואינו מעוניין שהתלמיד חכם יוסיף לעצמו זכויות בשנים נוספות אלו.

אלא התשובה היא, כיון שאמרו: "אם עברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יבוא לידי חטא – באונס". שנאמר (שמואל א, ב- ט): "רגלי חסידו ישמר" (יומא לח:) לכן מעוניין השטן להוסיף לתלמיד חכם שנים נוספות, כדי שבתוספת אותם שנים, שוב אין זה רוב שנותיו, וממילא יוכל בקלות יתר להחטיאו! אכן, שונא אמיתי! (בשם הגר"א)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

השגחה פרטית בזיווגים

שלום חברים: על הפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" נשאלת השאלה: לשם מה צריך לומר גם "ויצא יעקב מבאר שבע" וגם "וילך חרנה"? הרי די אם נאמר שהלך לחרן נבין שיצא מבאר שבע? ומבאר בית הלוי שיעקב התכוון לקיים ביציאתו מבאר שבע מצוה וגם בהליכתו לחרן מצוה נוספת. מטרת יציאתו מבאר שבע הייתה לברוח מעשו על פי ציווי אמו ובכך קיים מצות כיבוד אם. ואילו בהליכתו לחרן דוקא הייתה מטרתו לישא אשה על פי ציווי אביו ובכך קיים מצוות כיבוד אב. ובמדרש (ב"ר סח) מובא: רבי אבהו פתח ואמר (משלי יט, יד): "בית והון נחלת אבות, ומה' אשה משכלת" פירוש, אדם יכול להנחיל לבניו בית והון, ולומר פלוני יירש דירה זאת, ופלוני יירש חלק זה, אך לומר בני יקח בת פלונית, אין זה נתון להחלטתו, כי שמא אותה פלונית לא תרצה בבנו, או שאביה לא ירצה לתיתה לבנו. לכאורה, הרי הכל ניתן מאת ה' יתברך, ומדוע אמר שלמה שבית והון הם נחלת אבות? אלא, כוונת שלמה המלך לומר, שעל פי הטבע נראה, כאילו את הבית ואת הממון מנחילים האבות לבניהם. אולם להתאים לאדם אשה משכילה וחכמה, רואים בחוש שאין בכח האבות להנחיל לבניהם אשה טובה, כי אשה טובה היא 'מתנה גמורה' מאת השם. מכאן רואים: כי אשה משכילה, חשובה יותר מן הבית והממון שניתנו על ידי ההורים, כי אין בכח ידי ההורים להנחיל לבנם אשה משכילה, אלא רק בידיו של הקב"ה ישנו את הכח הזה לתת לאדם אשה משכילה וחשובה כפי דרגתו. (בשם הגר"א)

מעשה במטרונה (גויה חשובה ועשירה) שהיתה מכחישה את ענין ההשגחה הפרטית. והראה לה רבי יוסי בחוש את ההשגחה, שאפילו בענין הזיווגים ששם נראה לאדם כאילו הוא בוחר את זיווגו, ובכל זאת מעורבת בזה השגחה עליונה. אותה אשה שאלה את רבי יוסי בן חלפתא: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו: השיב לה בפשטות: בששה ימים. שנאמר (שמות כ, יא): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". המשיכה אותה מטרונה ושאלה: ומה עושה הקב"ה מאותה שעה ועד עכשיו? השיב לה רבי יוסי: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים! בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני האלמן או הגרוש לפלוני, וממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו המטרונה בלגלוג: זוהי אומנתו של הקב"ה? מה הבעיה? גם אני יכולה לעשות כן! הנה תראה כמה עבדים ושפחות יש לי, ובשעה קלה אני יכולה לזווגם זו לזה. אמר לה: אף אם קלה היא בעינייך מלאכת הזיווגים, בכל זאת קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. סיים רבי יוסי בן חלפתא את דבריו והלך לו. מה עשתה אותה מטרונה? לקחה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותם שורות שורות, ואמרה להם: פלוני יקח את פלונית, ופלונית תתחתן עם פלוני, וזיווגה את כולם בלילה אחד. למחרת באו לפניה, זה מוחו פצוע, וזה עינו שמוטה, וזה רגלו שבורה, וכן על זה הדרך. אמרה להם: מה קרה לכם? אחת אמרה לה: איני רוצה אותו לבעל, וזה אמר לה: איני רוצה אותה לאשה. מיד שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא ואמרה לו: אין אלוה כאלוהכם! אמת היא תורתכם! נאה היא ומשובחת! ויפה אמרת! אמר לה בפליאה: לא כך אמרתי לך?! אם קלה היא בעינייך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.

המשיך רבי יוסי ואמר: הקב"ה מביא את כל אחד מבני הזוג מקצה אחר של העולם, ומזווגם בעל כורחם שלא בטובתם! כלומר: שאף על פי שנדמה להם, שאין זה ראוי לזו, וזו ראויה לזה, הקב"ה מזווגם בעל כרחם שלא בטובתם. זהו מה שנאמר (תהילים סח, ז): "אלקים מושיב יחידים ביתה, (כלומר, מושיב איש יחידי, ואשה יחידה בבית אחד). מוציא אסירים בכושרות". מה הפירוש "בכושרות"? פירושו "בכי ושירות". כלומר: מי שלא משלים עם זיווגו שנועד לו משמים, הרי הוא בוכה! ומי שמשלים עם זיווגו שנועד לו משמים, אומר שירה. וזהו כוונת הכתוב באומרו "בכושרות" נוטריקון של "בכי - ושירות" לומר לך: אם לא השלים אדם עם זיווגו - "בכה". ואם השלים עם זיווגו, אומר – שירה". אמר רבי ברכיה: בלשון זה השיב לה רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה, וזה מה שנאמר (תהילים עח, ח): "כי אלקים שפט, זה ישפיל וזה ירים"

פירושו של דבר, שהקב"ה בא במשפט לפי הדין, כדי שבני הזוג ישארו תמיד במדרגה אחת בכל שלב בימי חייהם, הן בעושר והן במעלה השיכלית, כדי שיתאימו זה לזו. לכן כשהבעל עולה יותר מדאי בסולם המעלה, מורידו הקב"ה לטובת האשה, ומעלה את האשה בסולם המעלה כדי שתתאים לבעל. וכשהאשה עולה יותר מן הבעל מורידה הקב"ה במעלה, או שמעלה את הבעל כדי להתאימו לבת זוגו, והכל לפי הענין.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

כיצד ניתן לעודד נער למעשים טובים

שלום חברים: בפרשה מובא (בראשית כה, כח): "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב". נשאלה שאלה, איך יתכן כי יצחק לא הכיר את עשו, והרי דרך חכמים שיודעים לעמוד על טיבם של בני אדם, וקל וחומר כשמדובר בבנו. ואף שכתוב (בראשית כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת", מכל מקום רבקה בודאי סיפרה ליצחק על מעשיו הרעים של עשו בנם? ועוד, על הפסוק (בראשית כז, כא): "ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני' האתה זה בני עשו אם לא". מבאר רש"י: אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וזה אמר (בראשית כז, יט): כי הקרה יהוה אלהיך לפני"? ראיה נוספת שיצחק ידע שעתיד יעקב לירש אותו ולא עשו: שהרי בברכה שבירך יצחק את יעקב כשחשב שהוא מברך את עשו, בירכו רק (שם כח): "ויתן-לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" וכ"ו" ואילו את ברכת אברהם לא נתן לו, אלא כאשר שלחו לפדן ארם ביודעו בבירור שהוא יעקב, אז העביר לו את ברכת אברהם ואת ירושת ארץ ישראל כפי שנאמר. (בראשית כח, ד): "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם". אם כן מוכח במפורש, שיצחק הכיר את אופיו של עשו ואת מעלתו של יעקב. ומעתה חוזרת השאלה ביתר שאת וביתר עוז, מדוע נאמר "ויאהב יצחק את עשו, ולא את יעקב?

אלא להסבר הענין יש לומר, כי ישנן שתי הנהגות נפרדות כלפי הבנים אשר סרו מדרך ישראל סבא. אם בעטו לגמרי ואינם סרים למשמעת הוריהם ומוריהם, אזי צריך להרחיקם ולגרשם מן הבית כפי אשר גרשה שרה אמנו את ישמעאל מביתה. אבל כל זמן שהבן עדיין מכבד את הוריו, וגם משתדל להיראות בפני אביו ואמו "כאילו" הוא מתנהג כראוי, ראוי לקרב אותו, כי יש עדין תקוה אולי ישוב במשך הזמן מדרכו הרעה.

כידוע שעשו למרות רשעותו קיים מצות כיבוד אב במדרגה גבוהה מאד, כמובא (במדרש ב"ר סה, טז): אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אפילו אחוז אחד ממאה ששמש עשו את אביו. הנה, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו בשעה שהיה משמש את יצחק אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, כיון שאמר, אין זה מכבודו של אבא שאהיה משמשו בבגדים פשוטים, אלא בבגדי מלכות. וכן בזה שאמר עשו (בראשית כז, מא): "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". למרות כעסו הגדול על יעקב, נמנע עשו מלצער את אביו. ובאמת פחדו של יעקב מעשו היה מכח הזכות שיש לעשו מכח קיום מצות כבוד אב ואם, כמובא במדרש (ב"ר עו, ב) על הפסוק (בראשית לב, ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו" "ויירא" שלא יהרוג "ויצר לו" שלא יהרג אחרים. אמר יעקב: כל השנים הללו עשו יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם, שהרי כך אמר יקרבו ימי אבל אבי.

לפי זה אפשר לומר שאף על פי שיצחק הכיר היטב את עשו, מכל מקום הראה לו אהבה כדי לקרבו. ובזה מובן מדוע אצל רבקה נאמר "ורבקה אהבת את יעקב" ואילו אצל יצחק כתוב ""ויאהב יצחק את עשו". יצחק לא אהב באמת את עשו, אלא פעל פעולת אהבה. זאת היתה רק אהבה משפה ולחוץ משקולים חנוכיים, לכן כתוב "ויאהב" ולפי זה יוצא שדברי הכתוב "כי ציד בפיו" אין כוונת הפסוק לומר כי עשו הצליח לרמות את יצחק, אלא שיצחק אהב אותו כי עשו היה משתדל לכבדו מן השפה ולחוץ, ועשו מצד עצמו חשב שמרמה את יצחק אביו. ובזה אפשר ללמוד פרק בסוגיית חינוך הבנים. האב המחנך צריך להקדיש מחשבה רבה לענין ולמצוא דרכים נאותות בחינוכי הבנים לכל ילד על פי דרכו הוא.

יש לדעת מתי לקרב ומתי לרחק. באיזה מקרה להגיב ובאיזה מקרה להתעלם. רבים הם ההורים אשר הפילו חללים עקב חוסר תקשורת בינם לילדיהם או מצד חוסר ידע או עצלות להבין את צרכי נפש הילד. במקרים רבים יתכן וניתן היה להציל את נפש הילד, אילו היו מקיימים את דברי הנביא (מלאכי ג, כד): "והשיב לב אבות על בנים" באופן זה, היו זוכים להתגשמות המשך הפסוק "ולב בנים על אבותם". (עפ"י לקח טוב).

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

קדושת אבות האומה

שלום חברים: פעם אחת בצעירותי נכנסתי לבית הורי, ואבא מארי ע"ה עצר אותי ושאל אותי שאלה: בני, אני מאד מתפלא על אבותינו הקדושים אברהם ויעקב ע"ה. מדוע? שאלתי בתמיה. הוסיף אבי ע"ה ואמר, הנה בפרשה נאמר אצל אברהם אבינו שהשביע את אליעזר עבדו שלא יקח אשה מבנות כנען, וכך הוא אומר לו: (בראשית פרק כד, ב) "שים נא ידך תחת ירכי (ג) ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו". וכן יעקב אבינו שהשביע את יוסף בנו שלא יקבור אותו בארץ מצריים אלא במערת המכפלה אמר לו (בראשית מז, כט): "אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". ולכאורה דבר זה תמוה ומוזר, כיצד זה אברהם פונה לעבדו ומבקש ממנו לשים את ידו על מילתו, בשביל להישבע לו? וכן יעקב פונה לבנו אהובו ומבקש ממנו לשים ידו על מילתו ולהישבע לו, האם אין זה תמוה בעיניך שאל אבי? למען האמת, רק מעצם השאלה נתכרכמו פני, עוד בטרם דמיינתי לעצמי את הציור, שאב מבקש מבנו להישבע לו בדרך זו.

אבי ע"ה שהרגיש במבוכתי, אמר לי ברכות כדברים האלה, הנה ידוע ששבועה מן התורה היא דוקא בנקיטת חפץ, כגון ספר תורה או תפילין שהם חפצא של קדושה, וכתב בשו"ת הרשב"א (סימן רנ"א והובא בקצרה בב"י חו"מ, פ"ז): ולא שיאמר: אני נשבע בספר תורה, אלא צריך שיאחז הספר בידו, ויאמר: אני נשבע בשם ה' כפי שנאמר אצל אברהם (בראשית כד, ב) "שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה'. ומכאן למדו רבותינו בשבועות, כי 'ירכי' הוא ה'מילה', שהיא מצוה ראשונה, שנצטוה אברהם אבינו. וזה נקיטת החפץ.

אם כן אברהם שקיים את כל התורה כולה למה נשבע במילה ולא בתפילין? על כך כתבו התו'ס (שבועות לח: ד"ה האי) שכיון שעדיין לא נצטוה עדיין על המצוות, המילה הייתה כספר תורה לגביו. וביאור הדברים, שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, שכן האדם מצווה יש לו יצר הרע שמונעו מלקיים את המצוה, מה שאין כן אדם שאינו מצווה אין לו עונש אם לא יקיים את המצוה ולכן היצר לא מונעו מלקיים את המצוה. (כמובא בקידושין לא. ובתוס' שם) ובמדרש מבואר (ב"ר צו, א): מכיון שנצטער אברהם על המילה, היתה המילה חביבה עליו ביותר, לכן בחר להשביע את אליעזר במצות מילה ולא במצוה אחרת..

ויש לציין את דברי הרשב"ם שם שמבאר: שכריתות ברית ושבועה על ידי המילה הייתה נוהגת רק בין עבד לאדוניו או בין הבן לאב, שכן דומה הענין לשעבוד, שכן שניהם, יראים ומכבדים את אדוניהם, העבד את אדונו והבן את אביו, וכן כתוב (מלאכי א, ו): "בן יכבד אב ועבד אדניו" אבל בשאר בני אדם מצוייה היתה הדרך לכרות ברית על ידי תקיעת כף אל כף, או על ידי שכורתים בהמה או עוף לשנים לאחר השחיטה, ועוברים בין בתריו כדרך שהייתה כריתת הברית בין אברהם להקב"ה בברית בין הבתרים.

מכל האמור לעיל למדנו, שמצות מילה הייתה לאבותינו הקדושים כספר תורה וכתפילין, וכשם שבמצוות אלו אין לנו בושה לאחוז בהם בשעת שבועה ואין שום הרהור עבירה כשאוחזים אותם ביד, אלא אדרבה מטרת נקיטת חפץ קדוש כדוגמת תפילין או תנ"ך שנוהגת היום, היא לתת אימה לאדם שנשבע שלא ישבע לשקר, כך הייתה מצוות מילה בעיני אבותינו הקדושים, הם ראו בה דבר קדוש וערך נעלה מכל ומסרו עליה את הנפש כדי לקיימה ולשמור עליה בקדושה וטהרה הן בקדושת גוף והן בקדושת המחשבה, ולא היה להם שום קמצוץ של הרהור חטא או מחשבה זרה, ולכן היה פשוט להם הדבר להישבע במצות מילה שנצטוו עליה וקיימו אותה בצער ומסרו את נפשם עליה, ובעיניהם היתה אז המצוה הקדושה והנעלית יותר מכל המצוות שעדיין לא נצטוו בהן, מה שאין כן בדורותינו שחושך ואור וקודש וחול משמשים בערבוביה, קשה לנו אפילו לחשוב על אפשרות כזו של נקיטת מילה לצורך שבועה וכל שכן במעשה בלי הרהור של מחשבה זרה...

וכותב המדרש (ב"ר מ"ח) אמר רבי לוי: לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח לאדם מהול מישראל לירד בתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי, מה הוא עושה להם? מעביר את הערלה מתינוקות שמתו ולא הספיקו לימול, ונותנה על אלה שחטאו, ומורידם לגיהנם. וזה מה שנאמר (תהילים נה, כא): "שלח ידיו בשלמיו, חלל בריתו" כלומר, שאברהם שלח ידיו באנשי שלומיו. ומה הטעם ששלח ידיו באנשי שלומיו להורידם לגיהנם, משום שחיללו את בריתו. הנה למדנו שמצות מילה ושמירת קדושתה, מצילה מגיהנם, שהרי אין אברהם אבינו מניח לאדם מהול מישראל לירד בתוכה: (עפ"י ספר אור זרוע ח"א - אלפא ביתא סימן יג)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

יהודי, אף פעם אינו טועה

שלום חברים: בפרשתינו מובא, שלאחר שגירש אברהם אבינו את הגר עם בנה ישמעאל מביתו על פי צווי ה' נאמר על הגר בראשית כא, יד): "ותלך ותתע במדבר באר שבע" ורש"י במקום קובע על פי פרקי דרבי אליעזר (פרק כט): שהגר חזרה לגילולי בית אביה (פרעה). כלומר, חזרה לעבוד עבודה זרה.

ולכאורה תמוה מאוד, הרי הפסוק מדבר שטעתה בדרך במדבר באר שבע, ומה הביא את רבותינו להסיק מסקנה חד משמעית, שהגר חזרה לגילולי בית אביה?

וכדי לבאר זאת נביא בפניכם מעשה ברב גדול שחזר מעיר אחרת לביתו ברכבת בערב שבת, וחיפש בקרון חברותא יהודי כדי להנעים עמו את הדרך בדברי תורה, ולא לישב ליד גוי או בטלן זה או אחר. והנה הוא רואה יהודי מזוקן שיושב לו לבד באחד הקרונות ומעיין בספר. התיישב לידו הרב, ופתח עמו בשיחה והתברר לו שהלה מוהל שנוסע לשבות באותה עיר שפני הרב מועדות לשם. לאט לאט התגלגלה השיחה בדברי תורה מעניין לעניין, ושניהם מקשים ומתרצים, מחדדים ומלבנים סוגיות בש"ס, עד ששקעו בלימוד בלי לשים לב לדרך.

לאחר שעה ארוכה, לפתע ניתר המוהל ממקומו וקרא "אוי ואבוי טעינו בדרך, הרכבת חלפה על פני העיר ולא ירדנו, ועכשיו מה נעשה? התחנה הבאה היא רק בעיר שרחוקה מכאן כחמישים ק"מ, ולא נספיק להגיע חזרה לשבת לעירנו. הרב הרגיעו ואמר לו: "ידידי היקר: יהודי לא תועה". אולם המוהל המשיך לרטון ואמר: מה לא טועה? משפחתי מחכה לי, ועכשיו לבטח ידאגו נורא, אם היינו קצת יותר מרוכזים בדרך, לא היינו טועים! ועכשיו היכן נשבות בעיר זרה שרובם ויתכן גם שכולם גויים? הרב ניחוח משיב לו: "יהדי לא טועה" ואין סתם בעולם, ומה אתה דואג מי שהביא אותנו לעיר אחרת הוא ידאג לנו גם שם. כשעצרה הרכבת ירדו השניים ומיהרו לחפש בית כנסת אולי קיוו השניים נמצא שם יהודי שיארח אותנו בשבת. אולם כששאלו על בית כנסת נענו בשלילה. וכאן המוהל החל שוב לרטון, אוי ואבוי עוד רגע קט שבת, ואנו אבודים בעיר שאין בה יהודים, מה נעשה? השיב לו הרב כשהוא ניחוח: "יהודי אף פעם לא טועה, ואף פעם לא נאבד", נמשיך לחפש, ונראה מה תזמן לנו ההשגחה העליונה. לפתע צץ מהיכן שהוא יהודי וכשראה אותם רץ לקראתם ואמר להם: ברוכים הבאים לביתי חיכנו לכם כל השבוע. הרב והמוהל נדהמו מהגישה של האיש, אולם טרם הספיקו לדבר האיש ישר הובילם לביתו, כשהגיעו לביתו מיד הודיע המארח לאשתו שהאוחים הגיעו, וניגש להראות להם את חדרם, ובחדר שני מטות מוצעות ומסודרות כאילו ציפו להם וידעו שהם עומדים להגיע. המארח זירז אותם להתקלח לכבוד שבת, כשמגבות וכל צרכי הרחיצה גם מוכנים. לאחר שהתפללו ועשו קידוש, ראו שלחן ערוך בכל מכל טוב ושפע של מאכלים מונח בשלחן, כאילו ידעו בני הבית שצפויים להגיע להם אורחים. לאחר שסעדו, שאל הרב את המארח: תאמר לי בבקשה, מה פשר הדבר שחיכיתם לנו כל השבוע, והכנתם הכל לאורחים, ואנו בכלל לא הוזמנו לכאן. האם חיכיתם לאורחים אחרים והם לא הגיעו? לא השיב המארח. אך לפני כן נכון שאתה רב ואתה מוהל? הוא שאל. אכן כן ומהיכן אתה יודע? השיב המארח: לפני שבוע נולד לנו בן בשבת וכל השבוע אני ואשתי מתפללים ומתחננים, שהקב"ה יזמן לנו לעיר סנדק תלמיד חכם ומוהל. ולכן הכנו את כל מה שדרוש כדי לארח אתכם כי היינו בטוחים שה' לא ישיב פנינו ריקם. ולפני כניסת שבת יצאתי מביתי לראות אם אכן הגעתם, ומשראיתי אתכם מסתובבים הבנתי שבאתם לכבוד ברית המילה. פנה הרב למוהל ואמר לו: נו, אתה רואה "יהודי אף פעם לא תועה?! הכל מכוון משמיים! אין טעויות אצל הבורא שמנהיג את הבריאה בכל פרט.

הנה הגר זכתה להיות אשת אברהם, וראתה מלאכי ה' צבאות ואף דברו עימה ולא פחדה, שכן הייתה רגילה לראות מלאכים בבית אברהם, ובטח שלמדה אמונה פשוטה שאין מקרה בעולם כלל, ושיהודי אף פעם לא תועה, כי הכל מכוון מלמעלה. ואם בכל זאת נאמר עליה "ותלך ותתע במדבר" אין זאת, אלא שודאי חזרה לגלולי בית אביה.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מילה - אכזריות או רחמים?

שלום חברים: כשבא הקב"ה לכרות ברית עם אברהם, אמר לו (בראשית יז, יא): "ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. (יב) ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם" מצות מילה, הינה ברית כרותה בין עם ישראל לבין בורא עולם. בימים טרופים אלו, קמו להם אי אלו שובבים המנסים לגדע ברית זו, וטענתם כי זו אכזריות כלפי התינוק הרך, לחבל בגופו בעל כרחו. אולם הם לא הראשונים שטענו על מצוה זו, גדולים ורעים מהם כבר לפני יותר מאלפיים שנה ניסו לערער ולבטל את מצות המילה, אולם מסתבר שהברית בין עם ישראל והקב"ה אינה ניתנת להפרה, וכך מובא המעשה בגמרא (מעילה יז.)

מעשה בזמן רבי שמעון בר יוחאי, שגזרה מלכות רומי שלא ימולו את בניהם, בתואנה שמצות מילה הינה אכזרית לתינוק תמים ורך. ועוד, שלא שאלו את התינוק האם מסכים לחתוך בבשרו החי. היה שם חכם ושמו "רבי ראובן איסטרבולי", שהתחפש לרומאי חשוב כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי, ובא לפני השלטונות ושאלם: "מי שיש לו אויב, האם רוצה שיהיה בריא וחזק או חולה וחלש? אמרו לו: חולה וכחוש. אמר להם: אם כן, מה הטעם שגזרתם עליהם שלא למול את בניהם? שהרי בודאי על ידי המילה הם נחלשים וחולים, כיון שזה עתה נולדו עדיין רכים הם. שמעו לו וביטלו הגזרה. אך כשנודע להם שהוא יהודי, אמרו: מי יודע איזו תחבולה יש פה?! והחזירו את הגזרות. (עיין מעילה יז.) לכאורה, מדברי רבי ראובן איסטרבולי, נראה שצדקו הרומאים בגזרתם לבטל את המילה. אם כן, מה טעמה, שנראית כדבר אכזרי וברוטאלי כלפי תינוק תמים וחסר יכולת להתגונן? התשובה פשוטה ביותר!! והשאלה רטורית ביותר!! המתאימה יותר לרומאים בתקופת בית מקדש שהיו מוגבלים בנפשם, ולא היו יכולים "לעכל" בשכלם המצומצם את מצוות ה' יתברך, כמה הם לטובת הפרט והכלל, לכן גזרו גזר דין מוות לאדם שיימול את בנו.

במצות המילה, יש פלא עצום שאינו באף מצות עשה. והוא, שכל יהודי אפילו אינו שומר מצוות מוסר נפשו עליה, כמובא בגמרא (שבת קל.). אמר רבי שמעון בן אלעזר: " כל מצווה שישראל מסרו נפש עליה עד כדי מיתה בשעת השמד, כגון: עבודה זרה, ומילה, - אותה מצווה עדיין מוחזקת בידם". הנה רואים אנו בחוש, כי בכל בית יהודי אין ילד שלא נימול, אלא אם כן ההלכה קבעה כי הוא מנוע מלמול עצמו, או שמא אנוס הוא, או שהוא משורש זר. ברית מילה הוא הטקס הדתי הנפוץ ביותר בארץ. סקרים מלמדים שכמעט כל ההורים בישראל מלים את ילדיהם, ולנתון הזה מצטרפים גם מבוגרים רבים, בעיקר עולים חדשים שלא זכו לברית בילדותם ועתה הם משלימים את החסר. גם סקרים שנערכו בארה"ב מצאו שמילה מטעמים רפואיים ואסתטיים, היא הפעולה הכירורגית השכיחה ביותר בקרב תינוקות זכרים הנולדים שם, ו-80% מצבא ארה"ב נבדקו ונמצאו נימולים. ראשית, נשאל שאלה פשוטה, וכי כל הדורות עד היום כולל נוצרים ובהם בני בית המלוכה הבריטי שכולם שם נימולים על ידי מוהל יהודי, ומיליוני ישמעאלים ועל אחת כמה וכמה העם היהודי וחכמיו, שכונה ע"י התורה "עם קשה עורף" על שאינו מקבל בקלות חידושים והמצאות ללא קבלות בשל פקחותו הרבה, וכי היו טיפשים ולא נורמלים להזיק לבניהם חלילה? גם הרפואה המודרנית של היום מצדיעה למצווה האלוקית למרות שחלק מהערב רב נטולי תרבות, התחילו לצפצף נגדה מחוסר ידע ואינטליגנציה. ושימו לב על הנתונים כאן. פרופ' דוד ברנסקי, מנהל מחלקת הילדים בבית החולים "שערי צדק": "אנחנו יודעים שזיהומים בדרכי השתן, סרטן עורלה, והידבקות במחלות כמו עגבת ואיידס - שכיחים יותר בקרב מי שלא עברו ברית מילה. וכן נמצא שנשים של גברים שלא נימולו חשופות יותר לסרטן צוואר הרחם, מנשים של גברים מנימולים". (ידיעות אחרונות, 3.3.99)

אמנם חשוב להדגיש ולציין: כי ברית מילה היא אחת ממצוות היסוד ביהדות. האלוקים ציווה אותה לאברהם העברי, ומאז שומר עליה עם ישראל בנאמנות, גם אם אינו מקיים כראוי את שאר מצוות התורה. ברית מילה היא מצווה דתית. היהודי מקיים אותה בגלל צו התורה בלבד! בלי לחפש סיבות ונימוקים אחרים. היהדות מעולם לא טענה שהטעם לברית מילה הוא טעם רפואי. היום העולם מודה פה אחד: "כי המצווה שנראתה כברוטאלית וחסרת הגיון, היא אכן חידוש אלוהי שבאה לתקן פגם גופני ורוחני, פרטי וכללי כאחד". ומכיון שרצה הקב"ה לצרף (לזכך) את ישראל על ידי המצוות, לכן ברא אותם שלא מהולים, כדי שעל ידי מעשה המצוות יזדככו ויטהרו לפני ה' יתברך. לכן אמר דוד המלך (תהילים יח, לא): "אמרת אלוה צרופה, מגן הוא לחסים בו". פירוש: כל אמרות (מצוות) ה' הרי הם ככסף צרוף שאין בו סיג (לכלוך), כך יהיה השכר מובטח לאלו שומרי מצוות, והקב"ה מבטיח כי יהיה מגן ומחסה לכל אלה המקיימים מצוותיו, למרות אלו המלעיגים עליהם והמבקשים לפגוע בהם, וכך יהיו שמורים מרודפיהם ומן הטעויות והדברים אשר מרחיקים את האדם מהצלחתו האמיתית. (תנחומא סימן ה - מתוך הספר "מת לחיות" פרק גדולה מילה)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

הדרדרות משתיה מופרזת

שלום חברים: על הפסוק (בראשית ט, כ): "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם: (כא) וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" מובא במדרש, שבו ביום שנטע נח כרם, בו ביום עשה פירות, בו ביום הוא בצר את כרמו, ובו ביום דרך בו, ביום שתה בו, ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו ונתבזה על ידי בנו חם אבי כנען שרבעו וסרסו. המדרש מספר: כשבא נח ליטע כרם אחר המבול, בא השטן ועמד לפניו ושאלו: מה אתה נוטע? השיב לו כרם. שאלו: מה טיבו של הכרם? השיב לו נח: פירותיו מתוקין, בין שהם לחים ובין יבשים. ולא עוד - אלא שעושים מהם יין המשמח לבבות כמו שכתוב: (תהילים קד, טו) "ויין ישמח לבב אנוש". אמר לו השטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה, אמר לו בסדר. מה עשה השטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא אריה והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואחר כך הביא קוף והרגו, והטיף מדמן תחת הכרם וכך השקה את הגפן.

ומדוע השטן עשה זאת? אלא רצה לרמוז לנח: שקודם שישתה האדם מן היין, הרי הוא תמים ככבש זו שאינה יודעת כלום, וכרחל הנאלמת דום לפני גוזזיה. שתה כהוגן - הרי הוא גיבור כארי ואין כמוהו בעולם. אך כיון ששתה יותר מדאי, נעשה כחזיר המתבזה ומתלכלך במי רגלים ובדבר אחר. וכשמגיע לידי שכרות, נעשה כקוף שעומד ומרקד ומשחק, ומוציא לפני כולם דברי נבלה מפיו, ואינו יודע מה עושה.

וכל זה אומר המדרש: אירע לנח הצדיק. וזה נורא נוראות!! ומה נח שהכתוב מפרש שבחו ומעיד עליו: (בראשית ו, ט): "נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" ירד למדריגה נוראה כזאת בעקבות שתיה מופרזת, אנו על אחת כמה וכמה צריכים זהירות. (תנחומא נח סימן יג)

וכדי להבין עד כמה שתייה מופרזת יכולה להוריד אדם לדיוטא תחתונה, מביא המדרש מעשה נורא בחסיד אחד, שהיה אביו רגיל להרבות בשתיית יין, עד שהיה משתכר ונופל ברחובות העיר, והיו באים נערים שובבים מיידים בו אבנים, וזורקים עליו גושי עפר, לועגים לו, ואומרים: ראו הנה שיכור.

פעם עבר אותו חסיד ברחוב, וראה כיצד מבזים את אביו. צער רב מלא את ליבו, ובבושת פנים מהר לעזוב את הרחוב. כשאביו התפכח מיינו, נגש אליו אותו חסיד ובפיו בקשה: "אנא אבא, הפסק ללגום יין ברחובות! ומוכן אני להביא לביתך, את כל סוגי היין שיש, ובלבד שלא תשתכר ברחובות העיר!" הפציר בו פעם פעמים ושלש, ולבסוף הסכים אביו השיכור ואמר: "מעתה לא אשתה יין ברחובות ובבתי מרזח, אך זכור! עליך להביא לביתי את כל היינות שהבטחת!" ואמנם, כך עשה אותו חסיד: ביום ובלילה היה מביא יינות לאביו, והלה היה שותה עד שנרדם. יום אחד ירד מטר, ויצא החסיד לשוק בדרכו לבית הכנסת, וראה שיכור מתגולל בבוץ, ומי הגשמים נגרים על גופו ונערים משליכים כדורי בוץ על פניו, וממלאים את פיו בקציצות של בוץ.

אמר החסיד בלבו אלך ואביא הנה את אבי השיכור ויראה איך הנערים מתעללים בשיכור השוכב ברחוב!" ומיד הביאו והראה לו את בזיונו של השיכור. מה עשה אביו? ניגש אל השיכור המתגולל ברחוב המרופש, ולחש לו "באיזו חנות קנית את היין המשובח ששתית? אמר לו בנו החסיד: אבא, לא הבאתי אותך לכאן, אלא כדי שתראה את החרפה שעושים לזה, כי כך עושים לך כשאתה משתכר, ואולי תחליט להפסיק לשתות יין! ובמקום זה: אתה שואל לשיכור הבזוי הזה: מאיזה יין הוא שותה?! אמר לו אביו: בני, בחיי אין לי תענוג - וגן עדן בעולמי, אלא זה. כששמע זאת החסיד הלך לו במפח נפש. (תנחומא שמיני סימן י"א - עי"ש באורך על תוצאות השליליות, של ריבוי היין) ועל כך אמר שלמה בחכמתו "אל תרא יין כי יתאדם" ובגמרא (סנהדרין ע.) ביארו את דבריו, אל תתן עיניך ביין להימשך אחריו כיון שהוא מאדים פניהם של רשעים בעולם הזה, ומלבין פניהם מבושה לעולם הבא. רבא אמר: אל תרא יין כי יתאדם - אל תרא יין שאחריתו דם כלומר, שסופו של אדם השותהו שלא כהוגן שהוא יהרג בגללו.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

כמה זמן עיבורו של הנחש

שלום חברים: בפרשתינו מובא, שלאחר שהנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, קללו הקב"ה כפי שנאמר (בראשית ג, יד): "ויאמר ה' אלקים אל הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה..." ובמה מתבטא הקללה של ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה? בהקשר לכך מובא מעשה במדרש (בראשית רבה כ, ד):

מעשה בפילוסוף אחד שביקש לדעת, כמה זמן שוהה עיבורו של הנחש במעיו. יום אחד ראה זוג נחשים מתעסקים זה עם זה, מיד נטל אותם ושם אותם בחבית (מעבדה), והיה מספק להם מזונות ובודק את קצב התקדמות ההריון במשך שבע שנים, עד שהנקבה הטילה את ביציה. פעם אחת נזדמנו זקני חכמי ישראל לרומי. בא אותו פילוסוף ושאל את רבן גמליאל: תאמר לי כמה זמן לוקח לנקבת הנחש להוליד מרגע שהתעברה? ולא הייתה תשובה לרבן גמליאל. (מסתמא שהפילוסוף ללגלג עליו ואמר לו: איה חכמתך? אתה חכם היהודים ונשיא ישראל, מתעסק בענייני שמים, ודבר פשוט בטבע אינך יודע?) ונתכרכמו פניו של רבן גמליאל מבושה. כשנפרד רבן גמליאל מהפילוסוף, פגש אותו רבי יהושע, וראה את פניו חולניות. שאל אותו רבי יהושע: מדוע פניך חולניות? השיב לו רבן גמליאל: מכיון שנשאלתי שאלה על ידי פילוסוף, ולא יכולתי להשיבו. שאל אותו רבי יהושע: ומה השאלה? אמר לו: כמה זמן שוהה עיבורו של הנחש במעיו? מיד השיב לו רבי יהושע: שבע שנים. שאל אותו רבן גמליאל: ומנין לך? השיב לו: הנה החתול חיה טמאה, ומוליד לחמישים ושניים יום, ובהמה גסה טמאה (חמור) יולדת לי"ב חודש, ובקללת הנחש נאמר: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", וכשם שהבהמה גסה טמאה (החמור) ארורה מן החיה (חתול) פי שבעה, כך הנחש ארור מהבהמה פי שבעה. מיד עוד לפנות ערב הלך רבן גמליאל לפילוסוף ואמר לו את התשובה. כששמע זאת הפילוסוף החל מטיח את ראשו לכותל, ואמר: כל מה שעמלתי אני במשך שבע שנים, בא זה חכם היהודים והושיט לי בקנה אחד מתוך פסוק בתורה (עפ"י בראשית רבה כ, ד)

אולם חכמי המדע קראו תיגר על מסקנת רבותינו, הם טענו שהנחש לא מוליד אלא בין חודשיים עד 14 חודשים, בעוד שחז''ל כותבים שהנחש מוליד אחר שבע שנים. אולם אחרי כמה מאות שנים של אשליית ה''מדע היודע הכל'', ''אשרו "החוקרים" את דברי חז''ל שהנחש יכול- באופן הייחודי אך ורק לנחש – להוליד לאחר שבע שנים מהרביה, הם גילו שנקבת הנחש יכולה לשמור את זרע הזכר בכיס מיוחד במעיה הרבה שנים לאחר שהזכר מעביר לה את זרעו, ולאחר זמן זה הנקבה יכולה להפרות את עצמה ולהתעבר! ראה ב''החי והצומח של ארץ ישראל כרך 5 עמ' 30 לגבי הנחשים: ''במינים רבים של זוחלים קיימת אגירת-זרע אצל הנקבות, המאפשרת הפריה לאחר שחלפו חודשים, ואף שנים, מעת הזיווג וכו' ואצל הנקבה של אחד ממיני הזעמניים נמצא זרע בן שש שנים''! הנה הוסף לשש שנים אלו עוד שנה לעיבור, והרי לך שבע שנים מהזיווג ללידה! (וזהו מדוייק גם בלשון רש"י בבכורות ח: שביאר את הגמרא בד"ה "לכמה מיעבר ומוליד" – וביאר: "כמה שוהה עיבורו במעיו" ולא אמר כמה זמן לוקח לביצה להיווצר. הנה כתוב שהנקבה יכולה לשמור בבטנה את הזרע, ולהוליד אחרי זמן פרק מסוים, וזה משחז"ל אמרו שהנחש יכול להוליד אחרי הכי הרבה זמן מכל החיות שיש!

ומדגישים רבותינו ז"ל, שזו תכונה מיוחדת רק לנקבת הנחש להריון הכי ארוך מכל החיות, וזו כוונת התורה: ''ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה". (וישנם עוד סוגי נחשים עם תכונה זו. בעוד שהחיות הספורות האחרות עם תכונה זו אינן יכולות לשמר יותר משנתיים. ועדיין אי אפשר לדעת כמה סוגי נחשים יש עם תכונה זו שנתגלתה רק לאחרונה). הנה רבותינו ז"ל מביאים עובדה ביולוגית זו, כדי לבטא את גודל הקללה לנחש, ובאמת אין לך קללה גדולה מזו למין-הנחש שיוליד רק פעם אחת בשבע שנים! ולכאורה, איך ''ניחשו'' חז''ל דבר פלאי זה שלא ידעו כל חכמי עולם עד לאחרונה?! אלא כפי שאמר הפילוסוף כל מה שעמלתי אני במשך שבע שנים, בא זה חכם היהודים והושיט לי בקנה אחד מתוך פסוק בתורה. והרי לנו עוד הוכחה נפלאה לאותם תוהים ומבולבלים, שהתורה מן השמיים.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מצוות סוכה באה להשריש בנו את האמונה

מצות עשה מן התורה לשבת בימי חג הסוכות בסוכה, שנאמר (ויקרא כג, מב - מג): "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים". ומה הטעם שנצטווינו לשבת בסוכה? אמר התורה (ויקרא כג, מג): "ל?מ?ע?ן י?ד?עו? ד?ר?ת?יכ?ם כ??י ב?ס??כ?ו?ת הו?ש??ב?ת??י א?ת ב??נ?י י?ש??ר?א?ל ב??הו?צ?יא?י או?ת?ם מ?א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם". ומה היו אותן סוכות, בהן הושיב הקב"ה את בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים? בגמרא (סוכה יא:): מובא מחלוקת תנאים: ר' אליעזר אומר ענני כבוד היו - אותן הסוכות שדיבר בהן הכתוב - שהקדוש ברוך הוא הקיף את בני ישראל בענני כבוד, כדי שלא יזיקו להם השמש ביום והקרח בלילה, וכדי להגן עליהם מפני אויביהם האורבים להם מן הצדדים, ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות, כדי שנזכור את הניסים הגדולים שעשה לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים. ורבי עקיבא אומר: שסוכות ממש עשו להם באותם ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר, שעשו סוכות בשעת חנייתם, מפני החמה, ולכן ראוי לזכור את אותן הסוכות כדי שמתוך כך ניתן הודאה למי שנתן לנו נחלה ובתים מלאים כל טוב, ולא נאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וגם כדי לדעת ולזכור שארבעים שנה היו במדבר, ולא במקום ישוב ולא בבתים ובכל זאת ה' היה עימהם ולא חסרו דבר, ולא היה להם חם בקיץ ולא קר בחורף, ולא פחדו וגם לא ניזוקו מהנחשים והעקרבים ששרצו במדבר אלא ישבו בסוכות בהשקט ובבטחה בלי פחד כלל, ולא נצרכו לבנות להם ערי מבצר.

ולכאורה, אם באה מצות הסוכה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", מדוע, אם כן, לא נקבעה מצוה זו בחודש ניסן, חודש בו יצאו בני ישראל ממצרים? - בטור (או"ח סימן תרכה) מובא: "הסוכות, שאומר הכתוב, שהושיבנו בהם, הם ענני כבודו שהקיפן בהם כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו, ואף על פי שיצאנו ממצרים בחודש ניסן, לא ציונו לעשות סוכה באותו זמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך. לכן, ציוה אותנו שנעשה בחודש השביעי (תשרי), שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה". טעם נוסף ומתוק מובא במעיינה של תורה בשם בעל חידושי הרי"ם ז"ל, שאצל סוכה נאמר: "למען ידעו" כלומר בשביל סוכה דרושה דעת. והנה בכל ימות השנה מלא האדם חטאים ועוונות והרי "אין האדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" ונמצא שהוא "חסר דעה" לפיכך אין הוא יכול לקיים מצות סוכה. רק לאחר ראש-השנה ויום הכיפורים משכבר נטהר האדם מחטאיו ונתכפר עליהם אז ישיג את הדעת האמיתית, וזהו הזמן המתאים למצות סוכה.

ואילו הגר"א תירץ באופן זה: הלא ידוע שלאחרי חטא-העגל נסתלקו ענני הכבוד, כפי שנאמר: "וירא משה את העם כי פרוע הוא" – שנעשו בני ישראל פרועים (גלויים) מענני הכבוד, ורק אחרי שחזר הקדוש ברוך הוא ונתרצה לישראל בעשירי בתשרי, כשאמר למשה: "סלחתי כדבריך", ונצטוו ישראל להקים את המשכן - חזרו ענני הכבוד למקומם. ממחרת יום הכיפורים, בי"א בתשרי, אמר משה לבני ישראל בפעם הראשונה, שיביאו תרומה נדבה להקמת המשכן, ובמשך יומיים הביאו הכל את נדבותיהם - "והם הביאו אליו נדבה בבקר בבקר" - לשני בקרים" - היינו בי"ב ובי"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי לקחו חכמי-הלב את כל הנדבות מידי משה ובט"ו בתשרי החלו עוסקים במלאכת המשכן – ואז חזרו ענני הכבוד. יוצא איפוא כי ט"ו בתשרי הוא המועד הנכון של "בסוכות" היינו ענני כבוד, "הושבתי את בני ישראל" - שאז נשארו ענני הכבוד לתמיד... לכן נקבע אותו היום לשבת בסוכות. וכשם שהקב"ה עזב את שמי השמים והשכין שכינתו על הארץ בתוך בני ישראל, כך ישראל מראים להקב"ה שהם עוזבים בתיהם ובאים לדור עמו בסוכה, בצל אמונתו:

ומובא בזוהר הקדוש: מי שעושה סוכה הקב"ה מסכך עליו בעולם הבא ומגן עליו מפני מלאכי חבלה בשעת פטירתו, ויורש לו חירות בעולם הזה וניצל מן הגלות, ומובטח לו שלא תהיה מריבה בתוך ביתו כל השנה. ה' יזכנו לישב בסוכת עורו של לויתן אכי"ר.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מה טוב ביום הכיפורים?

שלום חברים: בגמרא מובא: (תענית כו:): אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, וכיום הכפורים. ולכאורה נשאל, מה טוב ביום הכפורים? ראשית, יש בו חמש תעניות שהם איסור מלאכה, אכילה ושתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה. ואם תשאל כל אדם על יום הכפורים הוא כבר נכנס לחרדה "מעצם היום", על כך שהוא צריך לצום ולא להתקלח ואפילו להושיט אצבעו במים לתענוג אסור, ולא לשתות, ולא לעשן לאלו שמעשנים, ולא להדליק אור, ולא לעשות שום מלאכה... והנה פרט לכל העינויים לעיל, כל היום נמצאים בבית הכנסת, ובקושי יוצאים לנוח למשך שעתיים וחוזרים שוב לבית הכנסת פשוט מאד משעמם להם. אז מה טוב ביום הכפורים שחז"ל יצאו בהצהרה לכל העולם ואמרו: "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים"?

אלא שאלה זו נובעת מתוך שאדם קשור לחומר ומנותק מן הרוח, וחז"ל שהיו רוחניים ומנותקים מן החומר הבינו את משמעות יום הכפורים, עד כמה הוא יום טוב לכל עם ישראל בכלל, ולכל יהודי בפרט. להסבר הדברים, נתאר לעצמנו פועל קשה יום שמזיע מחמת מלאכתו, או שסתם מזיע מחמת החום והלחות, בסוף היום כשהוא חוזר לביתו, דבר ראשון הוא ממהר להתקלח, ולהוריד מעליו את כל אגלי הזיעה והשומנים עם הריחות והחומצות הבלתי נסבלים שעל גופו. מה קורה לאדם כזה שאינו מתקלח בסוף היום? מה קורה לאדם כזה שאינו מתקלח יומיים, שבוע? הרי גופו מתחיל להצמיח פצעונים שחין ואבעבועות רוח. ואם חודש הוא אינו מתקלח, הרי שכל מי שנמצא בקרבתו, מסתכן בחנק, וגם הוא כבר מוגבל תנועה עקב שכבת השומן שעליו. ואם שנה הוא לא התקלח, לא צריך לעורר ולפתח את הדמיון למה שקורה עם אדם כזה, די אם נשלח אחד כמוהו לסיור בעזה, וכבר אפשר לוותר על מבצע עופרת יצוקה.

כן, אותו פועל קשה יום זה אנחנו. בכל השנה מלכלכים את נשמתנו היפה והמקושטת בצואת העוונות, ובעולם האמת אי אפשר לסבול אותה מחמת הריח האיום והנורא. כפי המעשה בחסיד אחד שהלך עם אליהו הנביא, ובדרכם פגעו בנבלה, שהייתה מסרחת סרחון גדול מאד, עד שהניח החסיד ידו לחוטמו מפני הסרחון הנורא. ואילו אליהו הנביא שהלך קרוב לנבלה, לא חש כלל בריח, אלא התייחס אליה כדבר של מה בכך. תמה החסיד מאד על תגובת אליהו הנביא, אך באותו רגע לא אמר דבר. בינתיים פגש בהם אדם שהלך לקראתם בגאווה, כשהוא מתייהר ומתפאר בעצמו. כשראהו אליהו הנביא כבר מרחוק, הניח ידו על חוטמו כמי שהזדמן לו ריח נורא ואיום. כשעבר האיש סמוך אליהם הריחו החסיד, והנה נודף הוא ריח נעים של דאודורנט ובשמים, וריחו כריח גן עדן. החסיד לא התאפק ושאל את אליהו הנביא: "מדוע לא שם אדני ידו על חטמו אצל הנבלה, ואילו אצל אותו אדם המבושם בטוב טעם ודעת, אדני שם ידו על חטמו כמי שאינו יכול לסבול את ריחו"? השיב לו אליהו הנביא: "אתה בשר ודם! ולכן מריח אתה רק ריח גשמי. אבל אני מלאך! ומריח את ריחו המצניח מחמת עוונותיו. כי אותו אדם הוא בעל גאווה, ומסריח יותר מן הנבלה. ומדוע? כי הדין הוא בנבלה, שאם אדם נוגע בה הוא טמא עד הערב, וכך טבעה שמסרחת. אבל אותו אדם בעל גאווה, הנוגע בו מקבל טומאות חמורות, כי מידת הגאווה היא מידה גרועה מאד, והיא אבי אבות הטומאה, לכן גם סרחונו גדול מאד". ומסיים בעל ספר קו הישר: ואם תתבונן במידת הגאווה, תיווכח, שהיא שורש לכל העבירות כולן, וכל העבירות שבתורה - כלולים בה! מכאן; - שכל עבירה שאדם עובר, ריחה נורא ואיום בשמים. וצריך אדם לעבור אחר מותו, הרבה סבל כדי לנקות את נשמתו, מה שבעולם הזה אפשר בקלות לעשות על ידי "תשובה - ומעשים טובים", ויפה שעה אחת קודם!! (קב הישר פרק ז')

והנה יש לנו הזדמנות פז ביום הכפורים לטהר את נשמתנו מצואת העוונות שנדבקה בנו במשך כל השנה, עד שאנו נטהרים בטוהר כזה, שאפילו מול בדיקת רנטגן של הקב"ה אנו יוצאים זכים וטהורים כפי שאומר הפסוק (ויקרא טז, ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". ואכן צדקו רבותינו כשאמרו: לא היו ימים טובים לישראל כטו' באב ויום הכיפורים...

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

סוכת האמונה

שלום חברים: הנה זה מגיע! יום בו הקב"ה עושה ספירת מלאי ומחדש את עולמו, וקובע איזו סחורה מיותרת, ואיזו סחורה תמשיך לעטר את המדפים. כן, ראש השנה יום של התחדשות. יום הדין יום שבו נקבע לכל העולם ולפי חלק מהראשונים גם למתים, באיזה מצב יהיה העולם בשנה הבאה עלינו לטובה. וככל שנראה פחד ואכפתיות מיום הדין כך יומתק דינינו ונזכה לשנה טובה ומבורכת. אולם אם נשדר עסקים כרגיל, הרי זה מראה על זלזול במעמד המשפט, ועל זה נתבע האדם לדין. בואו נראה כמה טיפים שהשאירו לנו רבותינו כדי לצאת זכאים בדין.

הנה השבת אנו קוראים וה' פקד את שרה מכיון ששרה נפקדה בראש השנה, ונולד לה יצחק בגיל תשעים שנה. בפרשה זו גם מובא שאברהם גירש את הגר ובנה ישמעאל משום ששרה ראתה את ישמעאל שהוא מקלקל את יצחק. ישמעאל היה חולה וכשנגמר המים אמו הגר זורקת אותו תחת אחד השיחים, והולכת לבכות רחוק, משום שאמרה אל אראה במות הילד, ואז נאמר (בראשית כא, יז): "וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי, כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם" מה פירוש באשר הוא שם? אומר רש"י: לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר ומציל אותו ממות? והקב"ה משיב להם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו צדיק. אמר להם אם כן, לפי מעשיו של עכשיו אני דן אותו, וזו הכוונה "באשר הוא שם" כלומר, בדרגה הרוחנית שבה הוא נמצא עכשיו. והיכן המיתו ישמעאל את ישראל בצמא? כשהגלה נבוכדנצר את ישראל, הוליכו אותם דרך הערביים, היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, ובני ישמעאל יצאו לקראתם והביאו להם להם בשר ודג מלוח, ונתנו להם לאכול מן המלוחים. וכשצמאו ישראל, ביקשו מהם לשתות, ואז הביאו להם נאדות נפוחים באויר, וטבולים במים, והיו ישראל סבורים שהנודות מלאים מים, וכקרבו את הנאד לפיהם, התירו את הקשר בשיניהם ושאבו לתוך פיהם אויר, והרוח נכנסה בגופם ומתו בעקבות כך שמונים אלף בחורים כהנים צעירים. מכאן למדו רבותינו בגמרא (ראש השנה טז:): אמר רבי יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם". ואף על פי שהאדם עתיד להרשיע לאחר זמן, כמו בישמעאל שקטרגו המלאכים שלא ימציא לו הקב"ה באר מים מפני שהוא עתיד להמית את ישראל בצמא, בכל זאת דנים אותו לפי מצבו באותה שעה, כמובא ברש"י לעיל.

ובגמרא (קידושין מט:): מובא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, אפילו שהיה רשע גמור, הרי זו מקודשת מספק, ומדוע? שמא הרהר תשובה בלבו. וכך פסק ברמב"ם (הלכות אישות ח, ה). ומה שהיא ספק מקודשת זה מכיון שאיננו יודעים אם עשה תשובה. אולם אם אדם ודאי עשה תשובה, הרי זו מקודשת. הנה רואים אדם שהיה רשע, והרהר תשובה בלבו, ברגע אחד נהפך לצדיק, בתנאי שיהרהר תשובה באמת בליבו. אם כן יוצא, שגם הרשע ביותר אם יהרהר תשובה בליבו באמת, ויקבל עליו ללכת בדרך הישר, כבר הוא נחשב לצדיק, ובשמים ידונו אותו כצדיק ולא כרשע, וזו נחמה ועידוד גדול לקראת יום הדין.

הנה הקב"ה רב חסד ואמת ואוהב את בניו ונותן להם מגוון הזדמנויות להנצל מן הדין. עוד טיפ נתנו לנו רבותינו: וכן מובא בגמרא (ראש השנה יז.): אמר רבא: "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: (מיכה ז, יח): "נשא עון ועבר על פשע" - למי הקב"ה נושא עוון? למי שעובר על פשע". ומעביר על מידותיו – פירושו, שאינו מדקדק למדוד מידה כנגד מידה כדי לצער את אלה שמצערים אותו, אלא הוא מניח מידותיו ומוותר להם והולך לו, לכן גם בשמים מעבירין לו על כל פשעיו. כלומר, שאין מידת הדין מדקדקת אחריו להענישו, אלא מניחה לו והולכת". (רש"י) מכאן אדם שמעביר על מידותיו, גם אם עשה פשעים (עבירות להכעיס), בשמים מתנהגים עמו במידה כנגד מידה ומעבירים לו על כל פשעיו. אשרינו שזכינו לאבא כזה!!!

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

טיפים לזכות בדין

שלום חברים: בפרשתנו נאמר (דברים כט, ט):"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל". יש להתבונן כי פרשת ניצבים תמיד תחול בשבת לפני ראש השנה, ולא בכדי סדרו כך זאת רבותינו ז"ל, שכן פרשה זאת רומזת ליום הדין, שכל עם ישראל ניצבים לפני יום הדין הגדול והנורא, בו כל אחד נפקד ונגזר עליו מה יהא איתו בשנה הבאה, והכל על פי מעשיו של שנה שעברה. וחלילה להיות שאננים, כי כי זה בעוכרנו, והשאנן והאדיש נתבע בנוסף גם על שאננותו, וכדי לצאת מהאדישות, צריך להבין שכל אחד עובר תחת ביקורת שבט הקב"ה, כשם שהרועה מעביר את צאנו תחת שבטו, ומסמן באדום כל כבש וכבש שהולך לשחיטה כשם שאמר רבי אמנון ממגנצא בפיוט ונתנה תוקף: - כבקרת רועה עדרו. מעביר צאנו תחת שבטו. כן תעביר ותספר ותפקד נפש כל חי. ותחתך קצבה לכל בריה. ותכתב את גזר דינם: בראש השנה יכתבון. וביום צום כפור יחתמון. כמה יעברון. וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות. מי בקצו. ומי לא בקצו. מי במים. ומי באש. מי בחרב. ומי בחיה. מי ברעב. ומי בצמא. מי ברעש. ומי במגפה. מי בחניקה. ומי בסקילה: מי ינוח. ומי ינוע. מי ישקט. ומי יטרף. מי ישלו. ומי יתיסר. מי יעני. ומי יעשר. מי ישפל ומי ירום: אולם זה לא סופי, ויש גם נחמה! ניתן לשנות את הדין ע"י תשובה, וצדקה, ותפלה, שמעבירין את רע הגזרה.

ואם אדם ידמיין לעצמו הנה עברו להם הרבה שנים שלא הייתי כשר, ובכל זאת אני חי, משמע שאין דין ואין דיין חלילה, לזאת יש כמה תשובות. א. פעמים שהקב"ה מאריך אפו אולי ישוב האדם בתשובה ב. אולי החיים שניתנו לאדם רשע הינם על חשבון שכרו בעולם הבא. וזה מצמרר. וכדי להבין זאת, ניתן להמחיש זאת היטב על ידי משלו הנפלא של ה''חפץ חיים'' (''משלי החפץ חיים'' עמ' קלב). מעשה במלך אחד שהיה לו רע וידיד, ולפניו היה מגלה את כל צפוניו, הן את סודות המלוכה והן את סודותיו הפרטיים. אהבה יתרה אהב המלך את ידידו זה, ובלעדיו לא היה מרים את ידו ורגלו בענייני המדינה. אולם, פעם אחת גילה המלך, לתימהונו הגדול, כי ידידו זה בוגד בו בעד בצע כסף, ומוסר סודות המלוכה חשובים למלך שהיה אוייבו של המלך דנן. ההוכחות היו גלויות וברורות, עד כי לא נשאר עוד צל של ספק באשמתו של האיש. יותר משכעס המלך על בגידת ידידו, היה לבו מלא צער וכאב. אולם אף על פי כן גמר בדעתו. לפסוק לבוגד דין שיהא למופת ולאות לבני מרי, כדי שיחרת שמו לקללה ולדיראון עולם. מה עשה? צוה המלך להקים באמצע כיכר השוק שבעיר הבירה בנין גדול, שכל קירותיו יהיו עשויים זכוכית, ובו יכלאו את הבוגד, ושם ימות ברעב ובצמא. וקול כרוז העביר המלך בכל מלכותו לבני עמו, שיבואו ויראו מה דינו של הבוגד. דבר המלך נעשה ככל אשר צוה, וקהל עצום היה מתאסף יום יום בכיכר השוק לפני בנין הזכוכית, כדי לראות את קיצו של האסיר הבוגד.

ביום הראשון היתה רוחו של האסיר טובה עליו. כי לפני שהוכנס לכלא, אכל ארוחה דשנה, ולכן יכול היה לשבת אחר כך בכורסה נוחה לעיני קהל הסקרנים שעמד בחוץ ולעיין בספר. אולם, ביום השני כבר ניכרו בפניו סימני דאגה ועצבות. הרעב החל להציק לו, והאנשים בחוץ ראו אותו פוסע באי שקט בין קירות הזכוכית. ביום השלישי ראו כולם כי פניו של האסיר נפלו מאד. ידיו רעדו, ועיניו היו מביטות בלהט של רעב על המון האנשים, אשר ביניהם היו רבים שהחזיקו בידיהם דברי מאכל. ביום הרביעי עזבוהו כוחותיו במידה שכבר לא היה יכול לעמוד יציב על רגליו, והיה מתנהל בכבדות ובצעדים כושלים, כשהוא נשען בכל פעם על הקיר לבל יפול. ביום החמישי והששי כבר לא יכל לקום ממיטתו, וכולם ראוהו שוכב על הרצפה מתפתל בכאב ויסורים נוראים. ביום השביעי התרחש דבר נורא: לעיני כל העומדים בחוץ קרע הבוגד את מלבושיו מעליו, תקע שניו במחשוף גופו, ותלש מלא-פיו בשר מבשרו, והחל לועס ובולע... אותו היום הגיע ובא לעיר הבירה אדם שהתגורר באחת העיירות המרוחקות שבקצה גבול המדינה. גם אליו הגיעה השמועה על קצו האיום של הבוגד, והוא מיהר לבא אל בנין הזכוכית והביט בסקרנות רבה על הנידון למות. אך מה גדולה היתה תמיהתו, בשעה שראה איך יושב זה שיצא עליו פסק דין למות ברעב, והוא אוכל בשר לתאבון. הוא פנה בשאלה אל העומדים לידו: ''הגידו לי, אחי ורעי, האמנם זהו האיש שנידון למות בעוון בגידה במלכות?'' השיבו לו: ''כן, זהו האיש''. ''אם כן'' הוסיף לשאול, ''כיצד זה שהוא יושב כאן ואוכל בשר?'' השיבו לו הללו בבת צחוק: ''אוי לך, שוטה שבעולם, האם אינך רואה שאדם זה אוכל את בשר עצמו"?!

הנמשל: אדם הולך לתומו בעולם הזה, ושמח בחיים שנתנו לו, ואינו מעלה על דעתו שמא חלילה את בשר עצמו הוא אוכל. דהינו, אולי לא יצא זכאי בדינו, ואת השכר השמור לו לעולם הבא הוא אוכל. והדברים מעוררים מאד את לב המתבונן. עם זאת, יפים הדברים כדי להמחיש את דברי הגאון ר' ישראל סלנטר, שלא די לבקש חיים מאת ''מלך חפץ בחיים''. כי יתכן שהחיים ינתנו לנו על חשבון החלק הצפוי לנו בעולם הזה, ואז נאכל, חלילה, את בשר עצמנו. אלא עלינו להוסיף לבקשתנו: ''למענך אלקים חיים'', שיהיו אלו חיים של צרכי גבוה, ואז נקבל את כל צרכינו, שלא על חשבון חלקנו בעולם הבא. (לקח טוב)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

עבודה בשמחה מביאה שמחה

שלום חברים: בפרשתינו נאמר (דברים סה, מה): "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך, כי לא שמעת בקול יקוק אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך"
פירוש, שתבאנה עליכם כל הקללות האלה בפרשה, וירדפוכם וישיגוכם עד שתושמדו כי לא שמעתם למאמר ה' אלוקיכם שציוה אתכם לשמור את מצוותיו וחוקותיו. (כתר יונתן) וכאן באה התורה ומלמדת אותנו, איך מגיעים לכל המצב הזה של עזיבת התורה, ובעקבות כך גם ליסורים הקשים, תדע, כי הסיבה היא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". כלומר, כשעובדים את ה' יתברך בלי שמחה ומקיימים את המצוות בעצבות, לבסוף נמאס וזורקים את הכל, ומפסיקים לעבוד את הקב"ה. ואז כשמתנתקים ממקור הברכה, באים לאדם כל הקללות והצרות שבעולם. לעומת זאת אדם שעובד את הקב"ה בשמחה, הוא מגיע לכל המעלות הטובות שיכול בן אנוש להגיע, ולא רק זאת אלא גם מתברך בכל הברכות הכתובות בתורה.

לכאורה, במיוחד בדורינו להגיע לידי שמחה בעבודת ה', זו מדרגה, ולא כל ברנש מסוגל להגיע למדרגת שמחה בעבודת ה', ואם כן האם עד אז נחיה בקללה חלילה? אלא כך יש לבאר את הפסוק לאדם המתחיל בעבודת ה'. מדוע באה הקללה לאדם? "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך", ועוד "בשמחה" כלומר, לא רק זאת שאינך עובד את ה' אלוקיך, אלא עובד את עצמך לטפח את כבודך ואת ממונך, אלא שאתה עוד שמח במצבך הרוחני! שמחה זאת מה מקומה?

ואם תשאל, כיצד באים לידי שמחה בעבודת ה'? על ידי אמונה! בכדי להגיע לידי שמחה יש ללמוד אמונה ולהתחזק באמונה שהכל מאת הקב"ה. אדם כזה זוכה לדברים עוצמתיים שזוכים לה רק יחידי סגולה. הבה ונתבונן מעט במאמר אורחות צדיקים (שער השמחה) על המעלות שמביאה השמחה: יש לדעת כי אם אדם מאמין בלב שלם בה' יתברך ובוטח רק בו, הוא שמח לעולם, ויש בידו כח לסבול כל דבר מר, כמו החולה שאוכל סמים מרים ושמח בהם, מכיון שיודע שעל ידם הוא יתרפא, והמאמין חפשי מדאגת העולם. ולא רק זאת אלא שהוא מסתפק במעט שיש לו, בידיעה שדי לו במה שגזר עליו הבורא! ועתה נתבונן ונראה שהשמחה כוללת הכל, כי כל אדם שדואג על ענייני העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא חושב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שקיבל מהשם יתברך. לכן אדם השמח בחלקו הוא עשיר, גם אם הוא עני! כי הוא שמח בחלקו במה שהשם נתן לו. ורק מי שמחפש ומבקש את השם יתברך כמו שמחפש את הכסף, יכול להגיע לשמחה אמיתית שהיא בלב כמו שנאמר (תהלים קח ג): "ישמח לב מבקשי ה'". והמידה הזאת של השמחה שבאה בעקבות האמונה, תימצא בנפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בענין עבודתם, ובשמחה גדולה כשהם פורשים מתענוגות עולם הזה, כמו שנאמר (תהילים לב יא): "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" וכן נאמר (תהילים צז, יא): "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

לכן אם תרצה להיות בשמחה אמיתית ללא דאגות, תשים את כל שמחתך על קיום התורה, ובעת שתקיים את המצוות תשמח על כך שזכית להיות עבד למלך עליון, אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד (תהלים קיט קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". "וכל אדם שמקיים את המצוות בשמחה, יש לו שכר פי אלף ידות, ממי שהמצוות עליו למשא"...

ואדם ששמח במצוות הוא מצליח בכל דרכיו, וטוב טעמיו, ושולח הקדוש ברוך הוא רוח הקודש בקרבו, ולבו שמח, ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה אליו בגיל, ומגלה לו רזים וחידושים של מעלה, כיון שהוא ירא את השם יתברך, לכן הוא מבורך, וישר, ונכנס הטעם בקרבו. וכשהנפש יודעת ענין סודה (סוד דבקות בה' בשמחה) היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו, וכאשר תגיע הנפש אל המחיצה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תייחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבת ה' וזוכרת אותה בלילה על יצועו, והקב"ה שולח בה את חשק השמחה, והלב יבער וידלק מרוב חשק האהבה, כענין שנאמר (ישעיה סא י): "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי". ואשר האדם הזוכה לכך.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

במה נמדדת גדולת האדם

שלום חברים בפרשתינו נאמר: (דברים כה, א): כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע: והיה אם בן הכות הרשע (כשיתחייב הרשע מלקות) והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר: ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך: ולכאורה כיצד יתכן שהתורה תחייב ארבעים מלקות, ורבותינו באו ואמרו שמקסימום המלקות יהיו שלושים ותשע?

אלא נראה, כי מה שנאמר ארבעים יכנו – כלומר, עד ארבעים יכנו, וטעם הדבר מזה שלא נאמר "והכהו ארבעים" אלא "והכהו כדי רשעתו במספר", ומרמז למה שקיימא לן שאומדים את כוחו של הרשע כמה מלקיות הוא יכול לקבל, אם עשרים או שלשים וכו', וזו היא כוונת הלשון כדי רשעתו במספר ארבעים, כלומר, במספר שונה, כי לא כל אדם שוה בכח סבל, אלא כל אחד לפי כוחו, ומפרשים רבותינו עד היכן שיעור המספר המקסימום? - עד ארבעים, ואם כן הסתפקו רבותינו האם המספר כולל ארבעים או לא כולל ארבעים, ולכן אין להכותו יותר משלשים ותשע מלקויות, פן יעברו על "לא יוסיף" כפי שנאמר בהמשך הפסוק. (מכות כב.)

ולמה אמרה תורה שילקה ארבעים מלקות דוקא? מכיון שארבעים יום לוקח לעובר בבטן אמו להשלים את יצירתו, ומאז ועד סוף תשעה חדשים הוא רק גודל. ומכיון שעבר על התורה שניתנה לארבעים יום, לכן ילקה ארבעים ויצא ידי חובת עונשו. וכן מצינו באדם הראשון כשנצטווה שלא לאכול מעץ הדעת, ואכל ונתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים עונשין, עשר לאדם, עשר לחוה, עשר לנחש, עשר לאדמה ובכך הוא נפטר ממיתה.

וכן מצינו שעל כל דבר ודבר שצוה הקב"ה את משה הוא נתן לו אזהרות ועונשין, לדוגמא, כתוב בשבת (שמות כ ז) "זכור את יום השבת" הנה אזהרה. והעונש, (שמות לא, יד): "מחלליה מות יומת". והנה כשבאו בני ישראל למדבר ומצאו אדם מקושש עצים ביום השבת, לא ידע משה אז באיזו מיתה הוא נהרג, לכן הניחוהו במשמר עד ם ה' את דינו, (במדבר טו לד) אמר הקב"ה: "מות יומת האיש רגום אותו באבנים" מיד עמד משה בתפלה, ואמר רבש"ע אם יחטא אדם מישראל ויתחייב מיתה, לא ישאר חלילה אדם מישראל, אנא, עשה להם תקנה אחרת כדי שלא ימותו. אמר לו הקב"ה: אם כך שילקו ארבעים מלקות ויצאו מידי מיתת כרת. הנה רואים כי גם מלקות שאדם מקבל, הרי זה חסד השם שהמיר מיתתו במלקות. וזו היא גדולת משה רבינו וחכמים שבאים להקל על ישראל אחיהם. (עפ"י מדרש תנחומא במדבר סימן כח)

סיפר הרב שמואל רבינוביץ, שפעם הרב מאוסטרובצה זצ"ל נפגש פעם עם הגאון רבי חיים עוזר גרוזינסקי זצ"ל בעל "האחיעזר" ושוחחו בעומקה של הלכה, וכשהגאון רבי חיים עוזר התפעל מאוד מדבריו של האדמו"ר מאוסטרובצה, הכריז: הנכם גברא רבה! השיב לו הרב מאוסטרובצא: לא בזה נקראים גברא רבה! שאלו רבי חיים עוזר אם כן במה נקראים גברא רבה? השיב לו הרב את דברי הגמרא (מכות כב.), המסיקה מדברי חכמים שדרשו כי מלקות הינם ל"ט ולא ארבעים, שטיפשים הם האנשים הקמים מספר תורה ולא קמים מפני תלמידי חכמים, שאילו בתורה נאמר: "ארבעים יכנו", ובאו חז"ל ואמרו שארבעים אלו אינם אלא שלושים ותשע מלקות ופחתו מכה אחת, הרי שכוחם גדול מאוד. המשיך הרב ושאל: מדוע הרחיקה התורה לפרשתינו מספר דברים ולא הסתפקה בפרשת אמור שבספר ויקרא, שם נאמר בפרשת ספירת העומר "תספרו חמישים יום", וחז"ל דרשו שזה אינו אלא ארבעים ותשע ימים, הרי שגם כאן הפחיתו יום אחד? מכאן, אמר הרב לרבי חיים, למדנו שגדלות חכמים אינה בהפחתה של יום אחד מספירת העומר, אלא דווקא ממה שהפחיתו מכה אחת מעונשו של הרשע אפילו שחטא, וזו מעלתם. אם כך גברא רבה הינו מי שעוסק בתורה ומיקל בצערו של חבירו, אפילו שהוא רשע, ולא אדם שעוסק בחידושי תורה, ולא מעניין אותו צער חבירו.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

כוחו של השוחד

שלום חברים: כתוב בפרשתינו: (דברים ט"ז, י"ט): "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" רבותינו (כתובות ק"ה): מסבירים אודות מהות השוחד, למה נקרא "שוחד"? כיון שהוא חד, כלומר שהמקבל והנותן נעשו אחד, ושוב אין הדיין רואה חובה לעצמו. ובהכרח השוחד מעור ובהכרח אתה מטה את הדין כיון שהדיין והנותן שוחד נעשים לב אחד: מכאן אנו לומדים עד כמה גדול כוחו של השוחד, עד כדי כך שבכוחו לעוור אף את עיני החכם הגדול ביותר.

במסכת כתובות (ק"ה ע"ב) מביאה הגמרא כמה וכמה מעשים שמהם לומדים אנו עד כמה התרחקו גדולי ישראל מחשש לשוחד ואף לאבק שוחד. הגמרא מספרת על שמואל שעבר על גבי גשר, ובכל אותה העת תמך בו אדם אחד לבל ימעד. כאשר סיפר אותו אדם לשמואל שיש לו דין תורה עם חברו, פסל שמואל את עצמו מלדון דין זה מחשש שעזרתו של האיש כמוה כשוחד עבורו. בדומה לכך פסל מר עוקבא את עצמו מלדון אדם שכיסה רוק שהיה מוטל לפניו על הארץ.

הגמרא מספרת שאריסו של רבי ישמעאל ב"ר יוסי היה מביא לו בכל ערב שבת סל פירות מפרדסו, כשכר אריסותו. פעם אחת הקדים האריס והביא את סל הפירות ביום חמישי, כאשר נשאל על כך, השיב האריס לרבי ישמעאל שהוא ממילא היה צריך להגיע ביום חמישי לעיר לדין תורה, ולכן כבר "על הדרך" הוא הביא לרבי ישמעאל את המשלוח השבועי. רבי ישמעאל פסל את עצמו מיידית מלדון בדינו של אריסו. והעמיד במקומו שני תלמידי חכמים לדון בדין זה. בזמן המשפט, מספרת הגמרא, היה רבי ישמעאל מהפך בליבו בזכות אריסו ואומר "הלוואי יטען כך וכך ויזכה בדין. ברגע שרבי ישמעאל שם לב לדבר, אמר: "תיפח רוחם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי שוחד, ואם נטלתי הפירות הרי משלי נטלתי, ולמרות הכול הפכתי בזכותו של אריסי, כך מקבלי שוחד ממש, על אחת כמה וכמה. מכל זאת למדים אנו עד כמה יש לכל אחד מאיתנו, ולאו דווקא לשופטים בלבד, להיזהר מלקבל שוחד (שאינו חייב להתבטא בכסף דווקא). עד כמה יכול שוחד שכזה, להשפיע על שיקול דעתנו האובייקטיבית.

פאן נוסף חידש רבי יהושע מאפטא שיש בכח השוחד להשפיע על הדיין אפילו אינו יודע שקיבל שוחד וזאת בעקבות מעשה שפעם אחת באו לפניו שני בעלי-דין לדין תורה. יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם. יעצו הדיינים לבעל-הדין כי ישחד גם את הרב. אך כיצד עושים זאת, והלא בשום-פנים לא יסכים הרב לקבל שוחד? יעצו לו איפוא לשלשל בחשאי סכום-כסף ניכר לכיס בגדו של הרב. בעל-הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך. למחרת, כאשר ישב הרב להמשיך בדין-תורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וכי קם בו רצון להסכים עם דעת הדיינים. מיד דחה את ישיבת בית-הדין וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו-של-עולם, כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל-הדין הוא אשר שם את הכסף בכיסו כדי לשחדו. כל-כך גדול הוא כוחו של שוחד, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל-זאת זה משפיע על שכלו לסלף את דעתו.

זהו פירושו של הפסוק: ''ויסלף דברי צדיקים'' – אמר הרב מאפטא זצ''ל – אפילו אם הדיין מוסיף להיות צדיק גם לאחרי קבלת השוחד, שכן ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל-זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו.

מכאן יש ללמוד קל-וחומר: אם נגיעה יש בה כדי לעוור את העינים, הרי מכל-שכן ''מידה טובה מרובה ממידת פורעניות'' – שאם אדם מסלק מעל עצמו את כל הנגיעות והפניות וטורח לרדוף אחרי הצדק, עיניו נפקחות ומוארות להשיג ולהבין את האמת (שפת אמת)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

לא לחנם הלך זרזיר אצל העורב

שלום חברים: בהקשר לפסוק (דברים יד, יד): "ואת כל ערב למינו". מובא בגמרא ששאל רבא את רבה בר מרי, מהיכן הפתגם השגור בפי המון העם שאומר: מטייל והולך דקל רע, אצל אילן סרק? כלומר: שדרך דקל רע, לגדול בצד אילן סרק. השיב לו: לפתגם זה יש מקור מכמה מקומות. כדי להשמיענו עד כמה אמת נכון ויציב הדבר. דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ומובא במשנה, וגם בברייתא. בתורה נאמר (בראשית כח): "וילך עשו אל ישמעאל" בנביאים נאמר (שופטים יא,ג): "ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו" ומשולש בכתובים (בן סירא יג) "כל עוף למינו ישכון, ובני אדם לדומה לו" במשנה נאמר "כל המחובר לטמא - טמא, כל המחובר לטהור – טהור" וכן למדנו בברייתא "רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". (בבא קמא צב: - רש"י)

בהקשר לכך מובא מעשה בימי רבי חיא רבה, שעלה זרזיר אחד לארץ ישראל. באו התלמידים לפני רבי חיא ושאלוהו: מה הדין של הזרזיר לאכילה? האם עוף טהור הוא אם לאו? כיון שיש לו זפק, שהוא אחד מסימני טהרה. (כמובא בחולין סב.) אמר להם: לכו והניחו את הזרזיר על הגג שישכון שם, וכל עוף שיבוא לשכון לידו, סימן שמינו הוא. הלכו ושמו את הזרזיר על הגג, והמתינו. לפתע בא עורב מצרי ושכן לידו. כשאמרו זאת לרבי חיא, קבע בפסיקא; שהזרזיר הוא עוף טמא! והוא מינו של העורב! שכן נאמר (דברים יד, יד): "ואת כל ערב למינו". מכאן אמרו רבותינו: לא לחינם הלך עורב אצל זרזיר, אלא לפי שהוא מינו. (ראשית רבה פרשה סה, ג) מכאן נלמד, כי אדם המתחבר לרשע, אף על פי שאינו מחניף לו ואינו משבחו, אלא שהוא מקרבו ומתחבר עמו, יש לו עונש. והטעם הוא: כיון שלא די שאינו מוכיחו על מעשיו הרעים אלא שעוד הוא מקרבו, לכן נענש בזה, ועוד מוסיף לעצמו עונש על העצם הקירבה שהוא מקרבו, כפי שהתנבא הנביא אליעזר בן דודוהו על יהושפט מלך יהודה שהיה צדיק, והתחבר עם אחזיהו מלך ישראל הרשע, בעסק לעתות עמו אניות ואמר לו: (דברי הימים- ב כ, לז). "בהתחברך עם אחזיהו, פרץ יהוה את מעשיך" ותבוא שבר ופרצה במעשיך ולא תצליח בהם, כי דרך הצדיקים זה למאוס ברשעים ולא להתחבר אליהם אפילו במשא ומתן. ואמרו רבותינו (מגילה כח, א): אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מ"ב ג, יד): "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך". וכל המסתכל בדמות אדם רשע - עיניו כהות לעת זקנתו, (מתעוור) כיצחק אבינו עליו השלום, שכהו עיניו מפני שהסתכל בעשו, אף-על-פי שלא היה מכירו במעשיו.

וכן מובא במשנה (אבות א, ז): נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפרענות ומבאר הברטנורא: הרחק משכן רע - שלא תלמוד ממעשיו. ועוד שלא תלקה עמו במפלתו כיון שאוי לרשע ואוי לשכנו: ואל תתחבר לרשע - שכן אמרו חכמים כל המתדבק לרשעים אף על פי שהוא אינו עושה כמעשיהם הוא נוטל שכר כיוצא בהם. למה הדבר דומה לנכנס לביתו של בורסקי (מעבד עורות שריחו רע) אף על פי שלא לקח ממנו כלום, מכל מקום הוא קולט ריח רע כשהוא יוצא הוא יוצא עם ריח רע. ויש מכשול גדול בזה שאדם מתחבר עם רשעים: א. - מפני שהוא אוהב את שונאו של הקב"ה, וכלל הוא שאין העבד הנאמן לאדוניו מתחבר לשונא אדונו. ב. - שלומד ממעשיו. ג. - גם אחרים יתחברו איתו ויאמינו לו, והוא גוזל אותם, וגם הם ילמדו ממעשיו; ואפילו אם לא ילמדו ממנו, הם רואים ממנו דברים שאסור להם לראותם. וגם הוא לא ישוב, כי אם היו מוכיחים אותו והיו נבדלים ממנו, היה שב מדרכו הרעה. ומי שמתחבר לרשע, לבסוף הרשע מושל עליו, וזהו הרעה הגדולה מכולם, כי כיון שהרשע מושל עליו, הוא לא יניחנו לעשות טוב. הרביעי – מתוך שירא מן הרשע, ימנע לעשות כמה דברים טובים. לכן אל יתחבר אדם אלא רק עם אדם שיש בו יראת שמים ומידות טובות.

אמרו על ריש לקיש, אם היה מדבר עם אדם בשוק, היו מאמינים לאותו אדם ומלווים לו סחורה בלא עדים (יומא ט:), כי בודאי שהוא אדם נאמן, שאם היה רשע לא היה ריש לקיש מדבר עמו בשוק. הנה רואים מכאן כי עצם הדיבור עם רשע הוא בגדר הסכמה למעשיו, ונחשב כמו חניפות. (אורחות צדיקים שער עשרים וארבעה)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

עוצמת תלמידי חכמים

שלום חברים: בפרשתינו נאמר (דברים י, כ): "את ה' אלהיך תירא" ובגמרא מובא: שמעון העמסוני, היה דורש את כל האתים שבתורה לרבות. כגון: כיון שהגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" אמר: את מה ארבה לירא עם הקב"ה? ולכן פירש מכל דרשותיו שדרש על 'את' שבתורה, וחזר בו מכל הריבויים שדרש, שכן אמר, אם אין מה לרבות ב'את' ה' אלוקיך תירא, אז כל הדרשות על האתין שבתורה שבאים לרבות גם מבוטלים, ואין לדרוש מהן ריבויים, שכן כל התורה היא מקשה אחת. אמרו לו תלמידיו: רבנו, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? - אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים. (פסחים כב:) ולכאורה, מדוע רק רבי עקיבא דרש ש"את ה' אלוקיך" תירא בא לרבות תלמידי חכמים, ושמעון העמסוני לא דרש כן?

הדבר יובן על פי מקום אחר, אמרו רבותינו ז"ל: ארבעה חכמים נכנסו בפרדס החכמה, ואלו הם: בן עזאי, בן זומא, אחר ורבי עקיבא. (חגיגה יד:) כלומר, ארבעה מחכמי ישראל המופלגים בתורה וביראה, ניקו עצמם מכל סרך של ספק טומאה, וקידשו נפשותיהם בכל מיני טהרה, צמו טבלו והתפללו, והזכירו בדחילו ורחימו שם המפורש, ועלו לרקיע השביעי הנקרא ערבות, שהוא מעין גן עדן שבו צרורות נשמות הצדיקים. וברקיע ערבות צפו והביטו בהיכלות העליונים, והתבוננו במשמרות המלאכים במעמדם, ואיך סדר כל היכל והיכל. (רש"י - רבינו חננאל.)

בן עזאי: - הוסיף והזכיר בשמות הקודש, כדי להביט באספקלריא המאירה, והציץ לצד השכינה. (רבינו חננאל.) ומתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמיתית בדברים עליונים אלו, נפרדה נשמתו מגופו, ולא שבה עוד למקומה ומת. (מהרש"א.) ועליו הכתוב אומר (תהילים קטז.): "יקר בעיני יהוה המותה לחסידיו" כיון שמת בצעירותו.
בן זומא: - לא הסתפק במה שצפה עד כה, והוסיף להזכיר בשמות. והואיל ולא היה שלם כמו בן עזאי, והציץ גם הוא באור הבהיר יותר ממה שסבלה דעתו, נתבלבלו הדברים אצלו, ונטרפה דעתו, כאדם נפגע שאינו משיג הדברים על בורין. (מהרש"א.) וזהו מה שאמר הפסוק (משלי כה טז.): "דבש מצאת אכל דיך, פן תשבענו והקאתו". כשם שאדם שאוכל הרבה דבש, לבסוף מקיא גם את מה שבבטנו, כך בן זומא נפגע משום שעבר על המידה, ואיבד גם את מה שהיה לו.
אחר: – זהו אלישע בן אבויה, שהיה רבו של רבי מאיר, קיצץ בנטיעות כלומר כפר בייחוד ה' ויצא לתרבות רעה.
ורבי עקיבא: - עלה בשלום וירד בשלום. ועליו הכתוב אומר: (שיר השירים א,ד) "משכני אחריך נרוצה" כיון שרבי עקיבא ידע שלא לעבור את גבול ההתבוננות ששכלו יכול להשיג, וכשהגיע לגבול, נסוג אחורנית, ולא המשיך יותר בדימויים שאין שכלו יכול להשיג. ועל כך נאמר "משכני אחריך נרוצה".

ומה ראה אלישע בן אבויה שהביאו לכפור בעיקר? בגמרא מובא: כשעלה אלישע לשמים, הוא ראה את המלאך מטטרון כשהוא יושב וכותב את זכויותיהם של ישראל. אמר אלישע: "מסורת יש בידי מאבותי, שלמעלה בשמים אין ישיבה כלל. שכן נאמר (ישעיה ו,ב): "שרפים עמדים ממעל לו" שאין רשות למלאכים לישב אלא לעמוד. אם כן, כיצד המלאך מט"ט יושב? ומכאן הסיק אלישע בן אבויה, ששתי רשויות יש בשמים, חס ושלום" אולם הוא לא ידע, שרק בשעה שהמלאך כותב את זכויותיהם של ישראל, אז ניתן לו רשות לישב. באותה שעה, הוציאו את מטטרון והכוהו בשישים פולסי דנורא (שבטים של אש), כדי להראות לאחר, שגם למטטרון יש אדון, ואין בידו יכולת יותר מאחרים. (תוספות.) אמרו לו למטטרון: "מדוע לא עמדת בשעה שנכנס אחר, כדין תלמיד חכם שנכנס, ונתת לו מקום לטעות ולומר: שחס ושלום יש שתי רשויות?" (החיד"א פתח עיניים פסחים כב: בשם האר"י) ואת כל זה ראה רבי עקיבא: וכשראה כמה כבודו של תלמיד חכם, עד שהלקו את שר הפנים של ישראל שלא עמד לכבודו של אלישע בן אבויה, יצא ודרש "את ה' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

נקמת ה' בעובדי עבודה זרה

שלום חברים. בפרשתינו נאמר: (דברים ד, כד): "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אל קנא". מעשה ששאל פילוסוף אחד את רבן גמליאל: כתוב בתורתכם (דברים ד, כד): "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אל קנא". פירוש: כי ה' יתברך מתמלא חימה לנקום מעובדי עבודה זרה, וקנאתו תאכל בהם כאש שאינה משאירה שורש וענף. (רש"י - אבן עזרא) אם כן, מדוע הקב"ה כועס ונפרע מעובדי עבודה זרה, ואינו נוקם בעבודה זרה עצמה? השיב לו רבן גמליאל: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן. ואותו הבן היה מגדל כלב, והיה קורא לכלב בשם: "אביו" וכשהיה נשבע – היה אומר: בחיי "הכלב אבא". תאמר לי, שאל רבן גמליאל את הפילוסוף: כששומע המלך שבנו קורא לכלב בשמו, על מי הוא כועס, על הבן הוא כועס, או על הכלב הוא כועס? ודאי שעל הבן הוא כועס! אמר לו הפילוסוף: אתה קורא "כלב" לעבודת כוכבים? אני הוכיח לך שיש בה ממש! אמר לו: ומה ההוכחה? אמר לו: פעם אחת נפלה דליקה בעירנו, ונשרפה כל העיר כולה, ואילו הבית של העבודת כוכבים לא נשרף כלל! מכאן משמע, שיש בעבודה זרה ממש. אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שמרדה בו מדינה אחת ממדינות מלכותו. כשהוא עושה מלחמה, עם מי הוא נלחם, עם החיים או עם המתים? ודאי שהמלך נלחם עם החיים ולא עם המתים!

אמר לו הפילוסוף בכעס: אתה קורא לעבודת כוכבים שלנו "כלב" וגם אתה קורא אותה "מת". אם כן מדוע הקב"ה אינו מאבד את כל העבודה זרה כליל מן העולם? הרי לשיטתך אין בה שום תועלת! אמר לו: אילו היו עובדים לדבר שאין העולם צריך לו, אכן הקב"ה היה מבטלה מן העולם, אבל הרי עובדי עבודה זרה עובדים גם לשמש, לירח, לכוכבים ולמזלות, לאפיקים ולגאיות, ולשאר בעלי חיים. האם משום כמה אנשים שוטים העובדים לאלו, הקב"ה יאבד את עולמו?! ודאי שלא! אלא עולם כמנהגו נוהג! ואותם שוטים שקלקלו את מעשיהם, עתידים לתת על כך את הדין. (ע"ז נד:)

מדוע כועס הקב"ה על עובדי עבודה זרה? מעשה בשר הצבא אגריפס. שהיה ממונה על ראשי גייסות בימי אגריפס המלך, ובא לקנטר את רבן גמליאל ושאלו: כתוב בתורתכם (דברים ד, כד): "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אל קנא". מדוע הקב"ה מתקנא בעבודה זרה? הרי מנהגו של עולם שאין אדם מתקנא בפחות ממנו, אלא חכם מתקנא בחכם, וגיבור בגיבור, ועשיר בעשיר! ואם הנכם אומרים שאין בעבודה זרה ממש, אם כן מה להקב"ה שאין סוף לגדלותו, לקנא בעבודה זרה שאין בה ממש? אלא מכאן משמע, שיש ממשות בעבודה זרה! אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנשא אשה נוספת על אשתו הראשונה. אם האשה השנייה חשובה יותר, אזי אשתו הראשונה אינה מקפידה לשנוא את בעלה כל כך, כי היא מבינה באיזה שהוא מקום, מדוע בעלה נטש אותה. אבל אם בעלה נשא אשה אחרת נחותה ופחותה ממנה, הרי שהיא מקנאה ומקפידה עליו ושונאת אותו ביותר, שהרי מה מצא באשתו השנייה יותר ממנה?! אלא, שסתם כפוי טובה הוא. (עבודה זרה נה. רש"י)

כך אומר הקב"ה: אם בני אדם עוזבים אותי לאלוה כיוצא בי, הרי יש כאן רעה אחת שעזבו אותי - למרות שאני הוא זה שמשפיע להם טובה בכל עת. אך עתה שהלכו להם לעבוד עבודה זרה שאין בה ממש, שגם היא מקבלת את ההשפעה ממני, יש כאן שתי רעות. וכך זועק הנביא בשם ה' (ירמיה ב, יג): "כי שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארת בארת נשברים, אשר לא יכלו המים" פירוש: אומר הקב"ה: רעה אחת כפולה עשו עמי, והיא תחשב להם לשתים. א. שעזבו אותי שאני מקור מים חיים המשפיע להם טובות בכל עת, כמעיין הנובע מים חיים שמימיו אינם פוסקים לעולם. ב. שהלכו לחפש לעצמם בארות מים רבות אשר כותליהם שבורים, ואין באפשרותם להחזיק את המים אשר נתנו בהם. כלומר, שעם ישראל עזבו את הקב"ה כדי לעבוד למזלות השמים המקבלים את השפעתם מאת הקב"ה. ולא עוד, אלא שאין ביד אלילים אלו להחזיק את ההשפעה ההיא בכל עת. והנה המחליף דבר בדבר השוה לו כבר יחשב לו לרעה! וכל שכן המחליף דבר, בדבר הגרוע ממנו. (מצודות דוד שם)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

למה חרב בית המקדש?

שלום חברים: בגמרא (גיטין נה:): מובא: אמר רבי יוחנן: מה שכתוב (משלי כח, יד): "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה" בא ללמדנו שבגלל המעשה בקמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים. ונביא בפניכם את המעשה כפי שמובא בגמרא: מעשה היה באיש אחד שלאוהבו קראו קמצא, ולשונאו קראו בר קמצא. עשה האיש סעודה, ואמר לשמש שלו, לך תזמין לי את קמצא שהיה אוהבו, לסעודה. הלך המשרת והזמין את בר קמצא שהיה שונאו. הגיע בר קמצא לסעודה והתיישב בשולחן. בא בעל הבית ומצא את בר קמצא יושב. נגש אליו ואמר לו בגוף שלישי: הרי אותו אדם שונא לאותו אדם, מה הוא רוצה כאן ? קום צא! השיב לו בר קמצא בבושה הואיל וכבר הגעתי, אל תבייש אותי, הנח לי ואתן לך את הכסף תמורת מה שאוכל ואשתה. אמר לו בעל הבית: לא! אמר לו: אשלם לך על חצי מהסעודה שלך .אמר לו: לא! אמר לו: אשלם לך את כל הסעודה. אמר לו: לא! לבסוף תפס אותו בעל הבית ביד, הקים אותו, והוציא אותו בכח מביתו.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בידו, כנראה שזה נוח להם, אלך ואלשין עליהם לקיסר. הלך לקיסר ואמר לו: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי אמר? אמר לו בר קמצא: שלח להם קורבן, ונראה אם הם מקריבים אותו. שלח בידו עגלה משובחת, אולם בדרך לפני שבא לבית המקדש, הוא הטיל בה מום בשפתיים ויש אומרים בדוקין (ברשתיות) שבעין, מקום שלפי ההלכה, הוא נחשב מום ופסול למזבח, ולגויים הוא לא נחשב כמום וכשר למזבח. סברו חכמים להקריב אותו משום שלום מלכות אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח?! סברו חכמים להרוג אותו שלא ילך להלשין לקיסר. אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג? ועל כך אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

הרבה שאלות טעונות במעשה זה, אולם הפעם ניתן לכם הקוראים לתת מענה לכל שאלות אלו, ומה נוגע לנו מעשה זה לדור שלנו, כי כידוע שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, זאת אומרת שאילו היה בית המקדש קיים, היה נחרב חלילה בדורינו.

והשאלות הם:

א. מה קשור הפסוק שהביא רבי יוחנן "אשרי אדם" וכו' למעשה שבגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושליים?
ב. מדוע שמו של בעל הבית שזרק את בר קמצא, לא מוזכר בין אלו שנחרב בית המקדש בגללם, הרי בגלל הלבנת הפנים שעשה, התגלגל נקמת בר קמצא?
ג. מה אשם קמצא שייחסו את החורבן בגללו, הרי הוא כלל לא היה מעורב בכל מה שנעשה שם?
ד. מדוע חכמים שהיו שם לא מיחו על הלבנת הפנים שנעשתה שם.
ה. מדוע הדגישו חכמים את המומים שהטיל בר קמצא בקרבן שהיו אלו בניב שפתיים ובדוקין שבעין?
ו. למה ליהודים מומים אלו הן בגדר מומין ולגויים אין אלו מומין?
ז. מדוע אמר רבי יוחנן שענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו וכו' לכאורה, מה קשור מידת הענווה למעשה זה, אדרבה, עזותו של רבי זכריה שיצא נגד כל החכמים היא שהחריבה את ביתינו וכו'
ח. מה קשור המעשה הזה לחורבן בית המקדש ולגלות הנוראה שאנו שרויים בה כבר 1940 שנה, וכי בגלל מעשה פעוט אחד של כמה ליצנים, צריכים כל עם ישראל לסבול לדורות, וכי לא היו עוד מעשים נוראים בתקופה ההיא?

נשמח לקבל מכם תשובות לשאלות אלו, ומי יתן ונפיק את הלקח, ונזכה לגאולה אמן.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

למה בחורי ישיבות לא משרתים בצבא

שלום חברים: בפרשתינו מובא שהקב"ה אמר למשה לנקום את נקמת בני ישראל מן המדיינים כמובא בפסוק (במדבר לא, ב): "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים" מכיון שהם החטיאו את בני ישראל בעבודה זרה ובזנות, והם הביאו לידי כך שנפלו 24 וארבע אלף במגפה, ועוד מאה שבעים וששה אלף על ידי הסנהדרין. ולכאורה, מדוע לא ביקש הקב"ה להנקם גם במואב, הרי גם הם רצו לעקור את ישראל מן העולם, ולא רק שלא צוה להנקם בהם, אלא עוד אסר להתגרות בהם, כמו שנאמר "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" אלא כיון שהמדיינים החטיאו את עם ישראל בעבודה זרה ובזנות ואילו מואב בקשו רק להרוג אותם, משום שפחדו מהם ורצו להגן על עצמם שעם ישראל לא יכבוש את ארצם. ומכאן למדו רבותינו: כי גדול המחטיא את חבירו יותר מן ההורגו, שכן ההורג את חבירו הוא הורג רק את גופו ולנשמתו יש חלק לעולם הבא, אבל המחטיא את חבירו, הוא הורג את גופו ומוציאו גם מן העולם הזה, וגם מאבד את נשמתו מהעולם הבא כפי שעשו מדיין לישראל. טעם נוסף כיון שממואב עתיד היה לצאת דוד המלך לכן לא רצה הקב"ה לנגוע במואב אלא אמר המתינו קצת עד שיצא דוד המלך ואז הוא ינחית עליהם מהלומה.

במדרש (רבה ותנחומא) מובא: שמשה רבינו שלח שלשת אלפים מכל שבט. כאשר מתוכם אלף לוחמים ואלף לשמירת הכלים ואלף כדי להתפלל. וכך למדו מן הפסוק שנאמר שם (ד) "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא: מזה שנאמר פעמיים אלף למטה אלף למטה זהו אלפיים מכל שבט למלחמה ולשמירת הכלים סך הכל 24 אלף משנים עשר השבטים ובפסוק שלאחריו נאמר (ה) וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא: (ו) וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא" ומדוע חוזר הכתוב ואומר "אותם ואת פנחס" הרי כבר נאמר בתחילת הפסוק וישלח אותם משה? אלא לומר לך שחוץ מהאלפיים ששלח מכל שבט להילחם ולשמור על הכלים, הוא שלח עוד אלף מכל שבט לתפילה והם היו עם פנחס, כשם שפנחס בא עם ארון הברית כדי שזכות התורה תגן עליהם, ועם הציץ כדי להתפלל, אף הם באו לתפילה. ולכן הפריד הכתוב כל אלף לחוד שנאמר אלף למטה אלף למטה, ולא נאמר שלשת אלפים, ללמדנו שמשלשת האלפים שנבחרו מכל שבט, רק אלף היה תפקידם להילחם, ואלף לשמירת הכלים, ואלף לתפילה. וזה שנאמר "וימסרו מאלפי ישראל, אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא" לומר לך שמתוך שלשת האלפים שיצאו מכל שבט, רק אלף מתוכם יצאו למלחמה ובסך הכל נלחמו שנים עשר אלף, והיה זה נס גדול שנצחו, מול הצבא העצום של מדין.

לכאורה, מילא אלפיים מכל שבט יוצאים למלחמה שכן אלף למלחמה ואלף לשמירת הכלים, אבל מדוע צריך אלף שיצאו לתפילה בקרב, מדוע לא נשארו במחנה להתפלל שם בבית המדרש, לשם מה צריכם לצאת לשטח הקרב בשלשות? אלא התשובה היא כדי שזה שנלחם לא יחשוב שאם הוא כיוון את רובהו והתאמן ועשה תכסיסי מלחמה בגלל זה הוא ניצח ויפול לגאוה והרהור של כוחי ועוצם ידי ובכך יפסידו במלחמה. לכן הצטרף איתם עוד אחד לתפילה, כדי שכל הזמן הוא יזכיר להם ש - "ה' איש מלחמה" והם יוצאים בגדר השתדלות גרידה, ולא מנצחים בגלל תכסיסי מלחמה וכלי נשק מחודשים ומתקדמים, וכך כשהלוחם ישמע כל הזמן ליד אוזנו את חבירו מתפלל "יפול מצדך אלף, ורבבה מימינך אליך לא יגש" הוא כל הזמן מזכיר לו שהוא מנצח במלחמה לא בגלל שהוא הצבא החזק עם חיל האויר הטוב בעולם, אלא בגלל שהקב"ה נלחם למענם. וזו התשובה לשאלה, מדוע בחורי הישיבות לא עושים צבא? התורה מלמדת אותנו, כשם שמובן שצריך לוחמים בקרב, יותר מכך צריך את התפילות ואת זכות התורה של בחורי הישיבות שתגן באותה שעה על הלוחמים, וכולם שותפים לניצחון, וכל אחד משרת לפי דרכו, והלוחם בשטח מנצח בזכות זה שמתפלל ועוסק בתורה, כפי שאמר רבי יהושע בן לוי, (מכות י.): מה פירוש (תהלים קכ"ב, ב): עמדות היו רגלינו, בשעריך ירושלים"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? התשובה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. ועוד אמרו: אילמלא דוד - שהיה עוסק בתורה, לא היה יואב מנצח במלחמה, אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד. (סנהדרין מט. רש"י)

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

מחפשים מנהיג

שלום חברים: בפרשתינו מובא שמשה ביקש לפני מותו מה' יתברך שימנה מנהיג אחריו, מנהיג שיהיה עם תכונות של מנהיג, ועם אחריות של מנהיג. נתבונן קצת לפי הפסוקים עם ביאור רש"י מהם תכונותיו של מנהיג, שראוי לרשת את משה רבינו להנהיג את עם ישראל. בפסוקים נאמר (במדבר כז, טז) יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה: וכאן מבאר רש"י שאמר משה לקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו ואופיו של כל אחד ואחד מעם ישראל שהם אינם דומים זה לזה, לכן תמנה עליהם מנהיג שיהיה סבלן ויסבול כל אחד ואחד לפי דעתו: ועוד שבמלחמות לא ישב בלשכתו ויתן הוראות מרחוק מחוסר אכפתיות, אלא יצא לפניהם ויבוא לפניהם ולא כדרך מלכי האומות שיושבים בלשכותיהם ושולחים את חייליהם למלחמה ומצדם שימותו כולם, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, וכמו שעשה יהושע ודוד המלך.

לכן ביקש משה רבינו מהקב"ה מנהיג אמיתי ''אשר יצא לפניהם'' – היינו: אשר תצא נפשו למען אדם-מישראל. ויהיה אכפת לו מהעם. סוג של מנהיג כזה אשר יביא אותם מן המלחמה כפי אשר הוציא אותם, מבלי שייפקד מהם ויחסר מהם איש, כמו במלחמת מדין, שנאמר: ''ולא נפקד ממנו איש''. ואם נופל לו חייל בשבי, אותו מנהיג יעשה הכל להשיב אותו לביתו, וכך יוכלו החיילים לדעת שעומדים אחריהם ולא מזניחים אותם, ובכך העם יוכל לסמוך על מנהיגיו, וכפי שאומר משה ''ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה'' כי כשהצאן ללא רועה הוא חשוף לכל מיני סכנות, אולם צריך שיהיה מנהיג-לעם ישראל, רועה כזה אשר כל כוונתו תהיה לטובת הצאן, וימסור את נפשו למענם, ולא ''כצאן אשר אין להם רועה, סוג כזה של רועה שלא מרגיש את צרכי הצאן ולא מחפש את טובת הצאן, אלא מתכוון הוא לטובת עצמו.

פאן נוסף ישנו במנהיג אמיתי, הנה מנהיג אמיתי צועד לפני העם ואינו נגרר מאחוריו. כיון שחובה עליו להרימם אליו ולא להשפיל עצמו אליהם, תוך וותרנות ומילוי כל מבוקשיהם. כפי שאמר משה: ''אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם'' – שיצא לפניהם וינהיג את העדה אחריו, ולא שיפנה לאחוריו לראות מה העם מבקש ולמלא אחר רצונו.
מנהיג שיוצא לפני העדה, הריהו מרים אותה אליו. כפי שפירש בעל חידושי-הרי''ם ז''ל: ''אשר יוציאם'' – שהוא מפקיעם מן השפלות והטומאה, ''ואשר יביאם'' – ומכניסם אל הרוממות והקדושה. אבל מנהיג שיוצא אחרי העדה, הריהו נגרר אחריה אל שפלותה.
רעיון כעין זה הביע הגאון רבי ישראל סלנטר ז''ל, על מאמר חז''ל (בסוטה מט.): ''בזמן עיקבתא דמשיחא – פני הדור כפני הכלב'' – ויש להבין, מה טיבו של משל זה?
ברם – אמר רבי ישראל ז''ל – טבעו של כלב, שהוא רץ תמיד לפני אדוניו, ומזמן לזמן או כשמגיע לצומת דרכים הוא מפנה ראשו לאחוריו, לראות לאן פני אדוניו מועדות וללכת בכיוון זה. בעקבות המשיח יהיה ''פני הדור'' – אלה שמתיימרים להיות מנהיגיו ודובריו של הדור – כ''פני הכלב'' – שינהגו מנהג כלב; (גנבים, חמסנים, ועזי פנים ככלב) אמנם הם ילכו לפני העם ויעמדו בראשו, אולם רק בשביל כיסא, משכורת וכבוד, אולם לא תהיה להם דרך סלולה משלהם, ולא תהיה להם השפעה על העם שילך בעקבותיהם, אלא אדרבה – מפעם לפעם הם יפנו אחורנית ויעשו סקר ויתבוננו בתקשורת, לראות ולשמוע מה בפי ה''רחוב'', מהי דעת העתונות, ובהתאם לכך יעצבו את השקפתם הם כדי למצוא חן בעיני ההמון. ואכן, זה יהיה רע ומר. שכן מנהיג-ישראל אמיתי חייב ללכת לפני העם ולהורותו את דרך ה, למרות שכתוצאה מזה לא ירכוש לו אהדה יתירה בקרב ההמון ואף יהא נתון תחת ''שבט הביקורת'' של דעת הרחוב.

לסיכום: כשמחפשים מנהיג לפני הבחירות, צריך לחפש מנהיג עם קבלות שחושב על טובת עמו ולא על כסאו. סוג כזה של מנהיג ששאיפתו להוציא את העם משפלות הטומאה, ויביאם אל רוממות הקדושה, ולא מנהיג עם לשון שנונה שמבטיח הבטחות לפני הבחירות, ולאחר מכן אומר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". או שאומר "נכון שהבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים" ועל זה נאמר "לפני הבחירות, אפילו הקיר מדבר אליך - לאחר הבחירות, אתה מדבר אל הקיר"

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

קשה כשאול קנאה

שלום חברים: לאחר שראה בלעם כי לא הצליח לקלל את ישראל, אמר בלעם לבלק ולזקני מואב בשעה שנפרד מהם, דעו שאפילו אם כל הצבאות שבעולם יבואו עליהם לא תוכלו להלחם בהם כי ה' נלחם להם כל זמן שהם עושים רצונו של מקום, כמו שנאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ואם אתם רוצים לנצח ולמעט אותם תשמעו לעצתי, כידוע שאלוקיהם של ישראל שונא זימה, אם כן אם כן עליכם לעשות דבר כדי להכשילם בזנות. ודעו כי עם ישראל היו הרבה זמן במצרים ושם היה הרבה פשתן ואילו כאן במדבר הם ארבעים שנה ועדין לא ראו פשתן מול עיניהם. עכשיו אומר בלעם לבלק, הקם אהלים במקום שנקרא הר השלג הנקרא שניר עד בית ישימון, ושים שם אהלים ופרוצות מקושטות יפה שימכרו פשתן, ואגב כך יפתו בנות מואב את ישראל לזנות, וכך יהיה אפשר לנצח אותם. וכך היה כפי שנאמר "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" ומכאן לחרון אף ה' בישראל הדרך הייתה קצרה.

פונה משה לשופטי ישראל על פי צווי ה' ואומר להם: "ההרגו איש אנשים הנצמדים לבעל פעור" כלומר הורה להם להושיב בתי דינים ולהרוג את כל מי שחייב מיתה. ואיך ידעו מי חייב מיתה? אלא הקב"ה אמר למשה שכל עם ישראל יעמדו כנגד השמש, וכל מי שיתקפל הענן מכנגדו והחמה תזרח עליו סימן שהוא חטא וחייב מיתה, וכל מי שהענן היה מגן עליו שהשמש לא תזרח עליו היו יודעים שללא חטא. (כמובא בתנחומא)

והנה פתאום מופיע איש מבני ישראל נשיא שבט שמעון בשם זמרי בן סלוא שהוא גם שלומיאל בן צורי-שדי ועושה מעשה נורא. מה עשה - עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי בת צור שהייתה בת בלק בן ציפור ובאה להחטיא את משה בזנות. אמר לה שמעי: השמיעי לי! - אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף אני נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא אני גדול ממשה, שכן אני משבט שמעון השני בשבטים ומשה שלישי בשבטים משבט לוי. ותפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה, ואמר לו: בן עמרם! ולא פנה אליו בשמו אלא בלשון בזיון, ושאל אותו: אשה זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו שהייתה מדיינית מי התיר אותה לך? וזו לא שאלה משום שמשה התחתן איתה לפני מתן תורה, ובמתן תורה כשם שכל ישראל נכנסו לכלל היהדות, אף אשת נתגיירה כמו שנתגיירו הרבה מהערב רב. אולם זמרי לא המתין לתשובה, אלא תפס את כזבי לפני משה ובפני כל ישראל ונכנס לאהלו ועשה עמה עבירה, עד שבא פנחס וקנא את קנאת ה', והרג את שניהם. (כמובא בסנהדרין פב. וברש"י שם)

לכאורה, כיצד זה נשיא שבט מישראל עושה מעשה כזה נורא לעיני כל ישראל, וגורם ל-24 אלף מישראל למות במגיפה. (פרט ל176 אלף שמתו על ידי הסנהדרין - כמובא ברש"י בפסוק "הרגו איש את אנשיו" - במדבר כה, ה). מה מניע גדול מישראל בדור המדבר לרדת לדיוטא תחתונה כזאת, ולאבד את כל עולמו בזקנותו ברגע האחרון של סוף חייו? אלא התשובה היא: לאחר שמינה משה שופטים לדון את ישראל לא היה ביניהם זמרי בן סלוא, ונתאספו שבט שמעון ואמרו לזמרי: משה מינה שופטים לדון נפשות ואתה יושב ושותק? כיצד זה אתה שותק ואנו נידונים במיתה, ועוד לא מחשיבים אותך כדי למנות אותך בין הסנהדרין? כששמע זמרי את דבריהם, נכנסה הלשון הרע לתוך אזניו, נתמלא קנאה, ואמר להם: עכשיו תראו איך אני אדון אותם, ואז עשה מה שעשה. אוויייי, עד כמה הקנאה קשה עד שאמר שלמה המלך (שיר השירים ח, ו): "קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה". עצמת הקנאה מוציאה רשפים של אש חזקה הבאה מכח שלהבת של גיהנם. (רש"י שם) עד שאפילו משה רבינו צווח ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. אולם זמרי בן סלוא לא הכין את עצמו לקראת הנסיון. חבוי הייתה בו מדת הקנאה ובקשת הכבוד עד שגרמה לו לאבד את עולמו. אולם מי שיודע שהכל מאת הקב"ה, ושמח בחלקו, ויודע שאין אדם נוגע במה ששייך לחבירו אפילו בכשערה, ושכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו ונשאר בלי כלום, אדם כזה כשמגיע שעת הנסיון, הוא לא מאבד עשתונות, ואדרבא, הוא שמח בשמחת חבירו, ומפרגן לו תמיד, אשריו וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא...

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

סוד פרה אדומה

שלום חברים: פרשתינו פותחת "זאת חוקת התורה" - לפי שהשטן ואומות העולם מקניטים את ישראל, ואומרים 'מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה? לכן נאמר בה חוקה: גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י). מצות פרה אדומה ידועה כמצוה תמוהה ביותר, שלא ניתן להבין טעמה. כמה דברים נראים בה מוזרים - מדוע דווקא פרה אדומה? מדוע האפר של הפרה האדומה מטהר מטומאת המת? והתמיהה הגדולה ביותר, כיצד ייתכן שכל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף ניטמאים, פרט למזה, והיא מטהרת טמאים? גם המדרש מתייחס לכך ומביא המדרש את השאלה ש"שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: 'מעשים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה, וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם שטמא למת - מזין עליו שתיים או שלש טיפות ואתם אומרים לו טהרת?' אמר לו: נכנס בך רוח חזזית מימיך? אמר לו: לא. - ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: כן. אמר לו: ומה אתם עושים? אמר לו: מביאים שרשי עשבים, ומעשנים תחתיו, ומרביצים עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזאת רוח טומאה, שנאמר: "וגם את הנביאים ורוח הטומאה אעביר מן הארץ" מזין עליו והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: לאדם זה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי" (במדבר רבה יט, ח).

האם אין טעם למצוות פרה אדומה? אין הדבר כך, אלא ודאי שכל דברי התורה הינם דברי אמת ויושר, וגם אם איננו מבינים אותם יש בהם עומק נסתר. חז"ל מביאים ששלמה המלך חקר בכל התורה כולה, ופירש את כל הנושאים התמוהים, אולם כאשר הגיע לפרשת פרה אדומה "אמר שלמה: "אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני" (קהלת ז).

הבעל שם טוב ביאר את ענין אפר פרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. שהרי צבע האדום מסמל את העזות, ומידה זו של עזות היא מגונה מאד כפי שאמרו רבותינו עז פנים לגהינם, אולם פעמים שעזות היא דבר חיובי, אם היא עזות של קדושה, כגון אדם זה או אשה שרוצים להתקרב יותר להיכל הקודש בעבודת ה', אולם הם מתביישים מהחברה שהם נמצאים בתוכה. ולכן נמנעים לקחת על עצמם קבלות שיש בהם הבדלה מחיי הפקרות כגון... שבת... כשרות... צניעות... הכוללת בתוכה כיסוי ראש לבת ישראל, אם היא חילונית, או אם היא כבר חרדית ועטורה בפאה נכרית המכסה את ראשה שלפי כל הפוסקים (ואין היתר בשום אופן לפאה ארוכה ללא כובע, למי שירד באמת לשורש הדברים) הרי זה איסור גמור מדאורייתא, ופלא על נשות אברכים ורבנים חשובים שמדקדקים באיסורי דרבנן וגם מחמירים על עצמם בדברים המותרים מן הדין, ונופלים באיסור חמור זה של דאורייתא לרוב הפוסקים, ופשוט מזעזע לראות עד כמה אטימות יש בכך שפשוט נח להם להחליק לגיהנם ללא שום נדנוד עפעף בתואנה של כך מנהג בני התורה (ומי שלא לובשת פאה נחשבת ומסווגת כנחותה בחברה, ובעלת מעמד בינוני של בעלת תשובה... וחבל, חבל, וחבל... על טיפשות שסופה חרטה עצומה)

ואם בכל אופן מעוניינים להתחזק וחוששים, מה יגידו? כאן צריך עזות דקדושה... וזה שפרה אדומה מטהרת את הטמאים, כלומר אדם בבחינת טמא שבא להיטהר, כאן העזות מטהרת את הטמאים כדי לא להתייחס למלעיגים. אולם לאחר שנכנס אדם אל הקודש פנימה ועבר את מחסום הבושה והוא בגדר טהור, אין יותר צורך בעזות ובמידה המעוטה של הגאוה. וכאן העזות היא מטמאת את הטהורים. וזהו סוד פרה אדומה שמטהרת את הטמאים, ומטמאת את הטהורים.

להורדת עלון "אני יהודי" של פרשת השבוע המלא בPDF להדפסה לחצו כאן

טעותו של קרח

שלום חברים: בפרשתינו מובא שקרח קם והחל לעורר מחלוקת נגד הנהגת משה ואהרן, בטענה שהם לוקחים לעצמם את הגדולה על דעת עצמם שהרי משה מנהיג ואהרן כהן גדול, בו בזמן שכל העדה כולם קדושים, ולכן אין צורך בהנהגת משה ואהרן, כפי שמובא בפסוק שטענו קרח ועדתו כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

מה עשה קרח? לאחר שנצטוה משה על ידי הקב"ה על מצות ציצית כפי שנאמר סוף פרשת שלח "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית" (במדבר טו): קפץ קרח ואמר למשה אתה אומר (ולא אמר: הקב"ה אומר) "ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת" וגו' כלומר שבכל טלית צריך להטיל פתיל תכלת אחד בכל כנף. מה הדין של טלית שכולה תכלת, האם חייבת בפתיל תכלת או פטורה? אמר לו משה: חייבת בציצית. אמר לו קרח ומדוע שלא תהיה טלית שכולה תכלת פוטרת עצמה, והלא אם ארבעה חוטי תכלת פוטרים את כל הטלית, כל שכן שככל הטלית מתכלת שתהיה פטורה מציצית תכלת! וחזר ושאל את משה רבינו בית מלא ספרי תורה, האם הדירה פטורה מן המזוזה או חייבת, השיב לו משה: חייבת במזוזה. אמר לו קרח בלגלוג, ומדוע בית מלא ספרי תורה לא יפתרו את הבית ממזוזה, והלא כל התורה כולה יש בה מאתים וארבעים ושמונה פרשיות, כולל פרשיות המזוזה, ואם שתי פרשיות שבמזוזה בלבד פוטרות את הבית, כל שכן שכל הבית מלא ספרי תורה שיפתור את הבית ממזוזה! אין הגיון בדבריך, ומכאן שמצוות אלו לא נצטוית עליהם מפי הקב"ה, אלא אתה מלבך ממציא דברים אלו. (תנחומא קרח סימן ב)

ולכאורה, קרח שפקח היה, מה רצה להוכיח לכל הסנהדרין שהצליח לקנותם בכסף ובערמה בשאלות הללו, של ציצית שכולה תכלת ובית מלא ספרי תורה?

אלא שקרח בא וטען לפני משה הן כל העדה כולם קדושים, זה כמו טלית שכולה תכלת וכמו בית מלא ספרי תורה, ומדוע תתנשאו אתה ואהרון להיות מנהיגים על עם שכולו שמע במעמד הר סיני מה שאתה שמעת? לשם מה צריך מזוזה בפתח הבית אם כל הבית מלא ספרי תורה?!

והטעות שלו הייתה: כן הקב"ה צוה שאפילו בית מלא ספרי תורה חייב להיות בו מזוזה! אפילו שכל העדה כולם קדושים, חייב להיות מנהיג שיאגד את כולם כי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ואם לא יהיה מנהיג שיאגד את כולם כל אחד יהיה מושך לצד שלו כי הוא בטחו שהוא צודק בדעת תורה שלו כפי מה שהוא הבין במעמד הר סיני, וכך תהיה אנדרלמוסיה בעולם. ועוד, שהמציאות מחייבת שאפילו כל העדה כולם קדושים צריך שיהיה ביקורת של מנהיג על כולם.

בכולל קודשים של החפץ חיים שהיה מורכב מתלמידי חכמים גדולים, היה תקנון שכל שבוע יהיה תורן שיפקח על הרשימות מי מגיע בזמן ויוצא בזמן ושהלימוד יהיה רציני, ומי שצריך לצאת צריך לדווח לתורן. ופעם אחת רבי נפתלי טרופ זצ"ל היה התורן וישב ליד הפתח, ורבי אלחנן וסרמן הי"ד נזדקק לצרכיו וקם לשרותים, בכניסה הודיע לרבי נפתלי כי הוא הולך לצרכיו. שאלו רבי נפתלי, האם זה מוכרח עכשיו או שמא זה יכול לחכות עוד קצת. חשב רבי אלחנן קמעה, וחזר על עקבותיו והמשיך ללמוד.

מדהים! הנה לנו גדולי עולם שהבינו שלימוד ללא משטר והנהגה הוא לימוד רפוי, ובכל חברה מתוקנת חייב שיהיה ראש, ולא משנה אם כולם ראשים בפני עצמם או כולם מנהיגים וחכמים, ראש חייב להיות בכל קבוצה לתועלת הציבור וקיומו. ויש לדעת כי כשאדם מתמנה פרנס על הציבור, ומנהיגם לשם שמים, יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת להנהיגם, מה שאין כן לאדם אחר מן השורה, ואפילו שהראש הוא קטן בחכמה משאר הציבור, מן השמים נותנים לו כח ועצמה בזכות הציבור להנהיגם כראוי, וכשאין ראש הרי זה דומה לגוף ללא ראש, שאז הגוף מאבד את כל מהותו ומתכלה. זוהי טעותם של קרח ועדתו שאומרים: כי כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'.