מן העיתונות - בלקאאוט

מסעדת החושך "בלק אאוט" במרכז "נע לגעת" ביפו, מציעה לכם לאכול בעלטה גמורה, בחוויה מרגשת ומסעירה שבה חוש הטעם קובע את הטון והופך כל ביס לרגע מענג במיוחד

שאלתם את עצמכם פעם מה לרוב אתם עושים כשאתם מגיעים למסעדה שחשקתם בה והמנה שהזמנתם מגיעה לשולחן ומחכה שתסתערו אליה? אם עניתם שאתם פשוט "אוכלים" (או אפילו "מסתערים עליה") אז או שאתם שייכים לדור אחר או שאתם קצת חיים בהכחשה (וזה גם בסדר:). אבל האמת היא שרובנו נשלח ידיים לכיסים, נוציא את הנייד, נצלם תמונות מכל הזוויות, ואז כמובן נעלה לאינסטגרם, או לכל הפחות לפייסבוק. מבלי ששמנו לב, לא פעם ההתרגשות מהאוכל מתחילה עוד לפני שלקחנו ביס אחד. לא פעם נחווה ריגוש מחוויית האכילה, לא בשל עוצמת הטעמים החזקה או טקסטורת המרקמים המדויקת, אלא פשוט כי מישהו שלמד איתנו בבית ספר יסודי ולא זכרנו אפילו את דבר קיומו, הרגע פירגן לנו בלייק.

אז במסעדת החושך "בלק אאוט" שבמרכז "נע לגעת" ביפו, בית עשייה ויצירת לאנשים חירשים ועיוורים, מבקשים לקחת את כל זה ממכם ולתת לאוכל לדבר בפני עצמו במסעדה שבה האוכל כולו מוגש בחושך מלא. זאת חוויה מרגשת ומסעירה בכל כך הרבה רמות, ולו רק מפני שלרגעים בודדים היא מכניסה אתכם לעולמו של אדם עיוור וממחישה לכם איך מרגישים בעולם שכולו חשוך לחלוטין. מעבר לחוויה הרגשית (שלמעוניינים יכולה להשתלב עם אחת מההצגות הנהדרות והמרגשות שמוצגות במקום), אתם נכנסים, תרתי משמע, למערבולת חושים, שבה חוש הטעם משתלט על מקומו של חוש הראייה והופך בחושך את טעמו של כל ביס לחזק ודומיננטי הרבה יותר.

התחלנו את הערב עם סביצ'ה מוסר, ששחה לו בשמן זית לצד זוקיני כבוש ונבטים בליווי ברוסקטת שום פריכה. המשכנו לאחר מכן למנה מנחמת של רביולי במילוי גבינות רכות, עטופים ברוטב רוזה עשיר שהוגש עם אפונה עדינה, בצל מקורמל, גרעיני דלעת ושבבי פרז'מן שהוסיפו עוקצנות מבורכת. לצד זה בחרנו להמר על "מנה בהפתעה", בה אין אנו יודעים מה יוגש לשולחן, ועלינו להיעזר בחוש הטעם בלבד. מהר מאוד גילינו בצלחת פילה אמנון עסיסי שהונח על פירה קטיפתי ולצדו פלפלים קלויים, אריסה מתוק וירקות עסיסיים.

לקינוח בחרנו בקרם ברולה. היה זה קרם מדהים במרקמו, שכנראה, לנוכח האכילה בעלטה העניק למנה בת הטעמים העדינים לרוב, טעמים חזקים וארומה מצוינת של וניל ופולי קפה. אין עונג גדול יותר מצליל בקיעת שכבת הכרמל החרוך, גם, ואולי במיוחד, כשהדבר קורה בחושך מוחלט.

נתראה בחושך... ?


לצפייה בכתבה המקורית לחצו כאן

גיל חריף ניסה להרגיש חופשי על הבר במסעדת בלק אאוט. הוא ממליץ על החוויה בעיניים עצומות, תרתי משמע..

מאז ומתמיד לא הייתי אוהד נלהב של חג הפסח. אני זוכר שכבר בכיתה ג’, כאשר מרבית ילדי הכיתה ציפו בכיליון עיניים ל"חג החרות’ ו’חג האביב’ אני התפללתי שאולי השנה יפסח עלינו ’חג החשבונות’. שמו המיוחד של החג נזקף לחובתה של סבתי, אשר ברוב ימות השנה עסקה בחינוך, אולם לכבוד החג הסבה את מקצועה למנהלת חשבונות מדופלמת. החל משנות החמישים סבתא נהגה בכל שנה לעדכן את פנקס המעקב שלה, אשר הכיל מידע מדויק בכל הקשור לארוחת החג. הודות לפנקס משנת 87 דודה יעל ’זכתה’ לארח את הסעודה מאחר ובשנה הקודמת הזמינה את המחותנים שלה ללא התראה מוקדמת ואילו בשנת 92 הדודה ברוריה ’התנדבה’ להביא את גולת הכותרת של הארוחה, שוק טלה, וזאת מכיוון ששנתיים קודם לכן היא העזה להביא עימה רק 20 קנידלעך. היות ואני חובב היסטוריה מושבע, ביקשתי מסבתא שתעביר את הפנקס לרשותי על מנת שאוכל להמשיך ולשמר את המידע המשפחתי החשוב. אז לפני שגם השנה יפיח בנו הפנקס את רוחות השמחה של החג יצאנו לחוויה מיוחדת במינה במסעדת בלק אאוט.

’נא לגעת’
עשינו את דרכנו אל עבר נמל יפו שם שוכן מרכז ’נא לגעת’ אשר הינו מתחם קולינריה ואמנות שבו ניתן לאכול ארוחת שף במסעדת בלק אאוט, לשתות אספרסו איטלקי בבית הקפה קפיש, או לחזות בהצגה ’לא על הלחם לבדו’ באולם התיאטרון. רבות שמעתי על המתחם אך מהרגע בו נכנסנו בדלתותיו של ההאנגר הגדול, ניתן היה לחוש באווירה הקסומה והייחודית ששררה בו. לא בכל פעם מזדמן לנו לפקוד מקום בו צוות המלצרים והשחקנים המועסקים בו סובלים מעיוורון או מחירשות.
למען האמת בזמן שחלפנו על פני עמדת ’החנייה’ עבור כלבי הנחייה של צוות המקום, קצת חששתי שמא השילוב בין מקום בילוי לבין מפגש עם עיוורים או חרשים יעיב על החוויה. לא יאומן כמה שהתבדיתי.


בלק אאוט
השקנו את כוסות האפריטיף שהכיל יין מבעבע בתוספת רימונים ועיינו בתפריט שנכתב על לוח גיר גדול מעל הבר. אנו הגענו לסבב האירוח השני שמתחיל בשעה תשע וכולל ארוחת שלוש מנות: פתיח, עיקרית וקינוח, כאשר את ההזמנה ביצענו עוד בטרם נכנסנו למסעדה. התפריט מציע בכל אחת מהקטגוריות בחירה בין מנת דג או מנה צמחוניות (המסעדה כשרה) כאשר הסועדים האמיצים במיוחד יכולים לבחור במנת הפתעה אשר אינה מופיעה בתפריט ונבחרת על ידי השף, שנרמז לנו ע"י שריתה כי באותו הערב הוא נמצא במצב רוח מרומם.
המתנו בפתח המסעדה לדבורה המלצרית שלנו אשר ביקשה מסופי להניח את ידיה על הכתפיים שלה ובתנועות רכבת לילה לקהיר התחלנו את דרכנו פנימה. בזמן שפסענו לאיטנו לשולחן לא יכולתי שלא להתפעל מהעיצוב המרשים, שכלל שנדליירים בסגנון הרנסאנס, שולחנות אבירים ארוכים ומסיביים ואינספור סידורי פרחים ונרות שעיטרו את החלל. במידה ומישהו מעוניין לאכול בעיצוב שונה, מזה אותו אני ’בחרתי’, הוא מוזמן לאפשר לדמיון שלו לעשות זאת מכיוון שבמסעדה שורר חושך מוחלט.
למען הסר ספק, כל אמצעי תאורה - החל משעונים, טלפונים סלולרים וכלה בפנסים או תאורת חירום - נשמר בתוך תא סגור בכניסה למסעדה כך שלא יהיה אף לא סיכוי קלוש שהחושך במסעדה יופר.

עולם הפוך
בתוך המסעדה העולמות מתהפכים. דבורה אשר החלה לאבד את מאור עיניה בילדותה היא זו שמובילה אותנו ודואגת להתריע בפנינו לפני מכשול בדמות קיר או כסא. כאשר אנו מסבים אל השולחן היא מסבירה לנו היכן ממוקמים כלי האוכל, היכן מיקומו של קנקן המים וממליצה לנו להחזיר אותו בדיוק לאותו המקום על מנת שהמים לא ימצאו את דרכם אל בגדינו חס וחלילה. בזמן שאנו מתחילים לעכל את רעיון האכילה בחושך, דבורה מגישה לנו את לחם הבית מלווה בממרח עגבניות מיובשות. לשמחתנו הלחם הגיע פרוס כך שהחשש מלהשאיר אצבע בצלחת מתנדף במהירות.
השמיעה מתחדדת. ברקע מתנגן לו פרנק סינטרה ונשמעים קולות פעמונים. דבורה מסבירה כי הפעמון הוא פריט חובה במדיו של כל מלצר ומשמש כאיתות המונע מהצוות מלבצע התנגשות חזיתית.

טעימה עיוורת
המנה הראשונה מוגשת. סופי מחפשת את שיפודי הטונה האדומה שנאמר לנו כי הם מלווים בגפרורי ירקות מוחמצים ואני מאידך מנסה לזהות מה כוללת מנת ההפתעה שהזמנתי. לאחר שהרגשתי שהביס הראשון עם המזלג היה די וירטואלי החלטתי להשאיר את הנימוסים למסעדה אחרת והתחלתי למשש ולרחרח את המנה. מלא גאווה ופלצנות מעצם היותי מבקר מסעדות (דבורה לא ידעה זאת) ש’ניחן’ בחוש טעם נדיר, קבעתי בפני דבורה כי מדובר במנה מעניינת ומצוינת של סירות בצל סגול עם אגוזי מלך מעוטרות ברוטב בלסמי ורכז רימונים מצומצם. נבוך מכך שהתשובה הייתה נכונה רק באופן חלקי ביקשתי מדבורה ניסיון לניחוש נוסף שהתברר כנכון, כאשר גיליתי שסירה היא לא אחר מאשר זוקיני. במנה העיקרית התחלפנו. סופי הייתה זו שבחרה במנת ההפתעה וניחשה כי מדובר בפילה סלמון שגולגל בפירורי פנקו מלווה בירקות שורש ואילו אני בחרתי בניוקי פיסטוק ברוטב שמנת, פרג ושקדים שבורים. שתי המנות היו מעולות והתרגשתי לאכול אותן כפי שלא קרה לי זמן רב. אני נוטה לזקוף את הצלחת המנות הן ליכולותיו של השף וצוות המטבח והן לעובדה שכאשר חוש הראייה נפגע, חוש הטעם מתחדד ונפתח שבעתיים. כמו אמא אווזה, דבורה הקפידה לפקוד את שולחננו מידי מספר דקות על מנת לוודא שאנו מסתדרים וחשים בנוח וכן בכדי לדעת האם האוכל לשביעות רצוננו. לקראת הקינוח הצטרפו אורחים נוספים למסעדה, פתאום קולות הדיבור של הסועדים החדשים נשמעו ממש רועשים ובזמן שהאזנו לחוויותיהם מההצגה שזה עתה הסתיימה הגיעו לשולחננו הקינוחים. בהמשך לשיטת בחירת המנות, ידענו על קיומו של המלבי היפואי עם הפיסטוק, שערות החלבה ומי הורדים ואילו הקינוח השני התברר כניו יורק צ’יז קייק ברוטב תותים שהרגישה כאילו הגיעה עכשיו עם פדקס מהתפוח הגדול.

חוויה אחרת
המפגש בין האוכל, החושך והחשיפה המיוחדת אל עולמו של העיוור ייצר עבורנו חוויה בלתי נשכחת. נוכחנו לדעת כי שירות טוב, הכולל בין היתר תזמון מנות ופינוין, הוא לא נחלתם של מלצרים רואים אלא טמון במקצועיותו וניסיונו של המלצר ועל כך דבורה אני מצדיע לך. מחויכים מאוזן לאוזן הודינו לצוות המקום. מאוחר יותר, בבית, הבחנו כי גם חתיכות הכוסברה שהתעלמנו מקיומן במהלך הארוחה גם הן חייכו עימנו. מחיר הארוחה הסתכם ב-140 שקלים לסועד. עלות הוגנת ומשתלמת. אני מאמין כי אנו נשוב לבקר בבלק אאוט על מנת להתנסות שוב בהפתעות הטעימות שיש לשף להציע.

BLACKOUT. מרכז ’נא לגעת’, רציף העלייה השנייה נמל יפו. טל’ – 03-6330808.
אינטרנט - http://www.nalagaat.org.il/blackout_h.php

יעל גולדמן, רותם אבוהב, דביר בנדק ואחרים מספרים על סיטואציה בלתי נשכחת בחייהם, שהיו מעדיפים לא לראות זאת במטרה ליצור הזדהות עם העיוורים ולקויי הראייה בישראל. היום ה-6/6 שפע אירועי "בליינד דיי" ברחבי הארץ. וגם - איך נראה יום בחייה של כלבת נחיה?

הבליינד דיי, שמתקיים היום (ה') זו השנה השלישית ברציפות מיועד להגברת המודעות וההזדהות עם ציבור העיוורים ולקויי הראייה בארץ. להפקתו של יום זה חברו "המרכז לעיוור בישראל" - ארגון הגג של כלל ארגוני העיוורים בארץ, המספק שירותים לציבור המונה כ-25,000 עיוורים ולקויי ראייה, קבוצת "חושבים בצבע" וכ-25 ארגונים המטפלים בעיוורים.

לקמפיין לעמותת והאגודות של העיוורים ולקויי הראייה, גייס משרד הפרסום ראובני-פרידן את דביר בנדק, רותם אבוהב, יעל גולדמן, דרור רפאלי, יונתן ווגמן, דנה עדיני, איתם ישראלי ולירון וייצמן שמספרים כל אחד על הסיטואציה בלתי נשכחת בחייהם, שהיו מעדיפים לא לראות זאת במטרה ליצור הזדהות עם העיוורים ולקויי הראייה בישראל.

מטרת הקמפיין שהופק עבור הבליינד דיי בהתנדבות מלאה, היא העלאת המודעות ויצירת הזדהות עם אוכלוסיית העיוורים ולקויי הראייה, שנאלצים להתמודד עם המוגבלות של חוסר ראיה במהלך חייהם.

אנג'י - עיניים על ארבע
ואיך נראים חייהם של כלבי הנחייה המשמשים כעיניים ללקויי הראייה והעיוורים? כדי להכיר לנו את עולמם הנושק לעולמנו החליט יותם ירדן, סטודנט באוניברסיטת ת"א לתעד יום בחייה של אנג'י, כלבת נחייה. אנג'י נולדה במרכז הישראלי לכלבי נחיה לעיוורים שממוקם בבית עובד.

את 7 השבועות הראשונים לחייה מבלה אנג'י ביחד עם אמה, אחיותיה ואחיה במרכז. בגיל 7 שבועות, הגורים נמסרים למשפחות אומנות בחיקן יבלו את השנה עד שנה וחצי הקרובות.

ירדן וחברתו משמשים כמשפחה אומנת לאנג'י. למשפחות תפקיד מכריע בהליך ההכשרה של כלבי הנחיה. כלב נחיה בתפקיד צריך להתרכז בתפקידו להוליך את האדם העיוור ולהיות אדיש לסביבה שלו - רעשים הנובעים ממשאיות ואוטובוסים, סביבת אנשים, ילדים, מקומות הומי אדם וכו'. כדי שהכלב יהיה אדיש לכל הגירויים האלו ויוכל להתלוות לאדם למשך יום שלם הכולל תפקודו בסביבות שונות: חדר כושר, בתי קפה, אוניברסיטה ועוד המשפחות האומנות נדרשות לקחת את גור הנחיה איתן במשך היום ולחשוף אותו לכמה שיותר גירויים.

בנוסף לחשיפה, המשפחות מקנות לגורים משמעת בסיסית ואת הבסיס לאילוף המקצועי. בשנה זו הכלבים צריכים ללמוד ללכת בצד שמאל של האדם שהולך איתם (ולמשוך מעט קדימה), תוך התעלמות מקריאות של בני אדם, ממפגש עם כלבים וכדומה. הכלב לומד לעשות את הצרכים שלו לפני ההליכה או בסופה - כדי שלא יעצור בזמן ההליכה עם העיוור ויפריע למהלך התנהלותו.

הכלבים נדרשים למשמעת גם בתוך הבית - לא נותנים להם אוכל מהשולחן, לא לעלות על הספה וכן פקודות בסיסיות ("אלי", "שב", "ארצה" וכו'). בתום השנה הראשונה, הכלב חוזר למרכז בבית עובד, שם עובר כחצי שנה של הכשרה נוספת על-ידי מאמנים מקצועיים. החודש האחרון של ההכשרה נעשה ביחד עם העיוור במרכז עצמו. העיוור מגיע לחודש זה למרכז וישן בו עם הכלב שהוצמד אליו.

רק כ50%-60% מהכלבים צולחים את ההכשרה הארוכה. אלו שנושרים מיועדים לתפקידים אחרים - לרוב מוצמדים למשפחה עם ילד עם מוגבלויות תקשורת כעזרה לילד.

בתקופה האחרונה נעשתה עבודה רבה מצד המשפחות האומנות בסידור אישורי הכניסה להמון מקומות ציבוריים. בחוק הוסדרה לאחרונה כניסתם ללא תשלום של כלבי נחיה באימון לתחבורה ציבורית. כמו כן נעשתה עבודת הסברה מול למסעדות, מקומות בילוי, מרכזי קניות, סופרים, חנויות וכו' לאפשר לעיוורים ולקויי ראייה להיכנס למקום עם כלב הנחייה.

נא לגעת - לבוא ולהכיר עולם אחר
לצד שפע אירועי הבליינד דיי שיתקיימו היום, ישנה הזדמנות במהלך השנה כולה להתוודע לעולם החשכה ולחוות חוויית תרבות ובילוי מרתקת ושונה, הסוחפת ומטלטלת את כל החושים. בין סירות הדייגים והגלריות האופנתיות של נמל יפו, נמצא מרכז התרבות הייחודי "נא לגעת". המרכז הוקם במטרה לקדם צרכים ושאיפות של עיוורים וחירשים ולשלבם כאזרחים תורמים לחברה. במרכז פועלים תיאטרון, מסעדה ובית קפה.

תיאטרון "נא לגעת" הפועל במרכז עם אנסמבל השחקנים החרשים-עיוורים, מעלה הצגות בבימויה של עדינה טל (מייסדת, נשיאה והמנהלת האמנותית של התיאטרון) שפיתחה שפה תיאטרלית ייחודית המתגברת על כל מכשולי התקשורת.

התיאטרון מעלה ארבע הצגות: ההצגה הותיקה שרצה כבר למעלה מ-550 הצגות והופיעה ברחבי העולם: "לא על הלחם לבדו", ההצגה החדשה "לונה פארק", סדנת שפת הסימנים התיאטרלית בביצוע שחקנים חרשים וכבדי ראייה "תן סימן" והצגת הילדים "נסיך תרנגול". כל ההצגות מלוות בכתוביות בעברית, אנגלית ושפות נוספות על פי דרישה. ההצגות זכו לתשבחות ולביקורות מצוינות.

לפני ואחרי הצפייה בהצגה ניתן לבקר במסעדת החושך "בלק אאוט" - מסעדת גורמה המופעלת על ידי צוות מלצרים עיוורים שיגרמו לכם לשכוח כל מה שידעתם על חושך, חוש הטעם ואכילה בידיים. בבית הקפה "קפה קפיש" ישנם מלצרים חרשים שיזמינו אתכם לתקשר עימם ללא מילים בדרכים יצירתיות. למעלה מ-200 אלף איש מהארץ ומהעולם כבר ביקרו במקום.

לצפייה בכתבה לחצו כאן

הדג שהוגש בבלאק אאוט ביפו היה בשיא טריותו • היתה בו נעימות גדולה של פרוסות דקיקות, שמן זית טוב ונשיכות של עלים צעירים • אפילו חשכת המסעדה שבה מוגשת הארוחה לא האפילה על יופי המנה.

הוא היה עצוב ועצבני. בחושך מוחלט ראו את זה עוד יותר טוב. ישבתי מולו משננת היטב את המרחב שמולי. מזלג, כיכר לחם פרנה חמימה וקיר. שמעתי איך הוא מוזג את המים לתוך הכוס. ידעתי שלא ישפוך אף טיפה. הוא דייקן. גם כשלוקחים לו את העיניים. שאלתי אם שם לב כמה יפה בת שבע נוגעת בבצק שלה, איך מתחה ועירסלה, הכאיבה וליטפה. אמר שלא במיוחד. שהוא בעיקר התרשם מזה שאנסמבל של שחקנים עיוורים וחירשים לש את הבצק בבת אחת.

"לא על הלחם לבדו" היא ההפקה השנייה של תיאטרון נא לגעת של אנסמבל שחקנים חירשים?עיוורים. רצף של תמונות יפהפיות מציע לקהל הצצה לעולם של שחקנים שבכרוניקה ידועה מראש איבדו את השמיעה ואחריה נפרדו גם מהעיניים שלהם. בדידות, תסכול, לצד חלומות שבהם אפשר לשמוע, לראות ולרקוד בצבעים מלאים וברורים.

ההצגה נפתחת בשולחן פרוס לרוחב הבמה, לאורכו מתיישבים השחקנים ומתחילים ללוש בצק, אגב שהם מציגים את עצמם, בוצעים לנו חתיכת חיים בלי אוזניים ועיניים. מי בקולו ומי בקולם של המתרגמים.
בסופו של החלק הזה מוכנס הלחם לתנורים הניצבים בעומק הבמה, עד שבסוף הערב, אחרי שנשכח, ביופיו של המופע הזה, בכוח הרוח שהוא מביא אל הבמה, נפתחות דלתות התנור וכל הנחיריים באולם, אלה של השחקנים, המתרגמים והקהל, נמלאים בריח הטוב באופן שווה, ואפשר לעלות ולטעום, לגעת ולדבר, אבל לנו חיכה שולחן.

לא ידענו לאיזו מנה אנחנו מחכים. בכניסה לבלק אאוט, כך נקראת המסעדה הצמודה לתיאטרון, אמרה המארחת שהמנה הראשונה כמו האחרונה יהיו הפתעה מהשף, שאנחנו מתבקשים לבחור עיקרית.
"הכל כשר חלבי", הוסיפה והצביעה על לוח כתוב בגיר שהציע שלוש מנות מתפריט צמחוני ושלוש מתפריט דגים. הוא לקח ניוקי בשמנת וערמונים, אני בורי עם עדשים שחורות בקארי ברוטב יוגורט שום?שמיר. ביקשה שנכבה את הסלולר. לגמרי. "בחושך שמחכה בפנים גם האור של המסך מציק". חלל המסעדה מעולם לא צולם באור וזרים לא הורשו לראות אותו.

הווילון הוסט ומאחוריו חיכתה לנו רות. "אני ביקשתי להיות המלצרית שלכם", חייכה. היא חולה על בישול ועל תוכניות אוכל. "ראיתי אותך בכל העולם", אמרה ונכנסנו פנימה. הידיים שלי על הכתפיים שלה, שלו על שלי והיינו לרכבת נרגשת שמסתגלת לחושך.

רות נולדה כבדת ראייה, מגיל 10 היא כמעט לא רואה דבר. בגיל 19 התחתנה, "אהבתי אותו, אפילו שאמא חשבה שהוא לא בשבילי, ולא, הוא לא עיוור". נולדו להם שני ילדים, רואים ושומעים. ברוך השם, גם הנכדים. היא והאיש שלה התגרשו לפני שנים. "עזבתי אותו כי הוא לא הצליח לראות אותי. תשתו יין?" וכשהלכה להביא לנו את המנה הראשונה, מרשרשת בפעמונים שישמעו אותה המלצרים האחרים, שמעתי את ז'וזה סאראמאגו ממלמל "אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן."

פעמונים, חזרה רות הצוחקת עם קרפצ'ו של דג מוסר עם נבטוטים. "תאכלו בידיים אם המזלג מסבך אתכם. זה במילא יותר כיף, ושימו לב, אני מרחיקה את הלחם".

אין סערות גדולות בבשרו של הדג הזה הגדל בבריכות של מעגן מיכאל, אבל כשהוא נא ובשיא טריותו, כפי שהוגש בבלאק אאוט, יש בו נעימות גדולה של פרוסות דקיקות, שמן זית טוב ונשיכות של עלים צעירים. שאל אם אני יכולה לדמיין את המנה. עניתי לו שכן אבל שאני לא מתעסקת בזה. במילא אני לא מייחסת יותר מדי חשיבות ליופיין של מנות.

אכלתי כמעט את הכל. הוא מאלה שמצב רוח רע משביע אותו. את הקרפצ'ו ואת מה שהגיעו אחרי זה. הניוקי בשמנת וערמונים שהזמין היו הבחירה המוצלחת משתי המנות. אני פשוט שכחתי שאני לא אוהבת בורי. בטח כשהוא לא שוחה בחריף. הניוקי נוצרו באיטליה וזכו לטיפול מאופק, מתקתק. מנה להירגע בתוכה.

אחרי זה הגיע פרננדו השף. מתוך החושך ובריש מתגלגלת שנולדה בארגנטינה, הסביר שמפאת מוגבלותם של אנשים רואים בחושך מוגשים הדגים בפילטים בלי עצם אחת, האוכל לעולם לא רותח והמטבח נמנע מיותר מדי נוזלים ברוטב. אם רוצים גם יש סינר. נא לגעת, התיאטרון, בית הקפה והמסעדה, הוא מקום המבקש שיקשיבו ויסתכלו, לפתוח באיזה דיאלוג אחר. בטח שלא ללכלך את המתארחים בחשכת העיוורון.
אני לא מתה על קינוחים. אני חושבת שביאסתי את רות בעניין הזה, אז מייד הוצאתי את הכפית שלי למסע דילוגים בין שלוש צלוחיות קטנטנות, צמודות זו לזו, ושיתפתי פעולה באופן מלא כשביקשה ממני לנחש. קרמבל תפוחי עץ עם קינמון, קרם מלבי עם שערות קדאיף ומוס שוקולד עשיר ומר. בדיוק כמו שאני אוהבת בחושך או באור.

יכולתי להישאר שם עוד שעות ארוכות. לקחת ביסים קטנים מאוכל שקט ונעים ולנוח בחושך. עושה לי שקט. אבל הוא רצה ללכת. משם ובכלל. וכשעלינו לאוטו שוב התערב סאראמאגו, "הם אהבו זה את זה", ביקש הסופר לסכם, "ואמרו זה לזה מילים כאלה לא רק משום יופיין או אמיתותן, אם אפשר שיהיו יפות ואמיתיות בעת ובעונה אחת, אלא מפני שחשו כי קרבה ובאה שעת הצללים, והיה עליהם להתחיל להסתגל, עדיין יחד, לחשיכת ההיעדרות המוחלטת" (מתוך "על העיוורון" מאת סאראמאגו, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה).

לצפייה בכתבה לחצו כאן