מן העיתונות - המטבחון

המשלוח מ"המטבחון" היה בדיוק כמו חוויית הישיבה במקום (מינוס האווירה) – מהיר וחם, טעים ומשביע, ומאוד משתלם. המסעדה הביתית הסמוכה לשוק הכרמל מוכיחה שוב שכל מה שמספרים עליה - נכון לחלוטין.

באחד מאותם ערבים בהם המקרר מתרוקן לחלוטין, ישבנו גלעד, עדי ואני והבנו שהרעב בבטן לא מתחשב במלאי שבפריג'ידר. מתוך שהתעורר הצורך, נזכרה עדי שמזמן רצתה להזמין מ"המטבחון", מקום בו היא מבלה ויושבת דרך קבע, לפני או אחרי הקניות בשוק הכרמל או השופינג באלנבי. "אם המשלוח הוא כמו בישיבה במקום", אמרה, "אנחנו מסודרים". גם אני ידעתי ש"המטבחון" יצא שמו ושמעו כמקום טעים וביתי, עם מנות נדיבות וזולות, אבל שמועות כאלה יש על הרבה מקומות – מה שקשה באמת זה למצוא מקום שלא רק מבטיח אלא גם מקיים. ואם עדי ממליצה – אני מצטרף בכיף. גלעד הרים את הטלפון ובקול רועד (מרעב) הזמין את מיטב תפריט המטבחון לשלושה אנשים מורעבים.

בעודנו מחכים לשליח (וזו לא המתנה ארוכה), נספר לכם מעט על "המטבחון" - מסעדה תל אביבית ותיקה שמציעה תפריט ישראלי ים תיכוני אותנטי וביתי. בתחילת דרכה, לפני כ-8 שנים, היתה המסעדה קטנה יותר, ממש כמטבחון ביתי – ומכאן שמה. בשנת 2004 התרחבה, כדי לאכלס את קהל הלקוחות ההולך וגדל. השף במקום, רמי בן נון, יצר תפריט עם מגוון גדול של מאכלים מבית אמא, שעשויים כולם חומרים טריים מהשוק הסמוך וטעמם עשיר ורב גוני.

המנות הראשונות כוללות מבחר סלטים וכן עלי גפן, אנטיפסטי, מרקים ועוד. בין העיקריות תמצאו: עוף בבצל, לזניה, ממולאים, קציצות, גולאש, מג'דרה שקשוקה ועוד הרבה. בנוסף, יש ארוחות בוקר עמוסות עשירות וארוחות צמחוניות. אבל גולת הכותרת הן העיקריות הביתיות, החמות ומהבילות, שמגיעות עם שלל תוספות וסלטים.

ואכן, נוכחנו בכך תוך פחות מרבע שעה, כשהשליח הזריז דפק בדלת והניח שקית נייר ענקית עם כל טוב מטעמים, ארוזים היטב ועדיין חמים. בין הסלטים והמנות הראשונות מצאנו טחינה ירוקה, כבד קצוץ וחצילים בטחינה, שהיו מיוחדים וטעימים עד מאוד – במיוחד כממרח איכותי על פרוסות הלחם הלבן שהגיעו לצידם. מנת של 5 לביבות בטטה אפויות (עם קצח מלמעלה) השלימה את תמונת המנות הראשונות, מנה נימוחה ומתוקה קלות, שאפילו עדי ("אני לא אוהבת בטטות") שיבחה בהחלט, ואכלה עם רוטב השמנת והעירית המרענן, שצורף במיוחד.

כבר אחרי הראשונות לא היינו רעבים, אבל העיקריות קרצו לנו מהכלים הארוזים. מנת הקציצות ואורז עברה מהר בין הידיים וחוסלה, כשגם מילקי הכלב מריח מהצד השני של הבית ובא לבדוק מאיפה נודף הריח המפתה. העוף בבצל (פולקע צלוי היטב ברוטב בצל) היה מצויין – אולי המנה הכי אקסקלוסיבית שאכלנו - והקוסקוס בשר החזיר אותנו לטעם הביתי של בית אמא.

התפוצצנו עד מעבר לקיבולת, אבל עוגת דבש ומלבי מתוק (שצורף על חשבון הבית) היו הכרחיים לסיום הרשמי.

אז לפעמים התדמית היא אכן נכונה... "המטבחון" – משלוח מהיר, טעים ומשביע, ובוודאי משתלם במחירו. מומלץ!

בין מבול מצליף, גניבת טוסטוס וחלומות בהקיץ על דני דויטש, העניק המשלוח מהמטבחון רגע של נחת וסיפוק

"כוססאמק", נכנסתי לביתה של אפי כשאני רטובה מכף רגל ועד ראש.
"כוססאמ-מק", ענתה לי היא והצביעה על הכפפות והנעליים שנחו ליד הדלת.
"אני נקרעת בין הרצון שלי שלא תהיה בצורת ושהכנרת תתמלא, ובין השאיפה להגיע לעבודה ברבע שעה", סיכמה אפי את האמביוולנטיות שלנו על כמות המשקעים השנתית.
אם מישהו מרגיש היטב שהחורף הגיע בסערה, אלה הם בוודאי רוכבי האופנועים והטוסטוסים.
אבל גם מי שזילזל כמוני בפניני החוכמה שיצאו מהפה (היפה, יש לציין) של דני דויטש, נדרש לבחון מחדש את יכולת הספיגה שלו.
אפי, שמטילה ספק בכל דבר, היתה מוכנה לתעתועי הסתיו עם כל המינון הדרוש, ולידה נראיתי אני כמו אחת שהוציאו לה את האוויר מהגלגלים.
כדי להתאושש מהטראומה – אני מהמבול והיא מהשלוליות שהותרתי לה בכל הבית – הזמנו אוכל ביתי אמיתי מהמטבחון.
קיבלנו מדני את כל המידע באדיבות ובחיוך (כן, כזה ששומעים) והבענו את דאגתנו הכנה לשליח שגם הוא תנייד על שניים.
לכן כשהתייצב אצלי זה האחרון תוך 20 דק' כמעט חטפתי התקף לב, בעוד הוא מצדו נותר מבולבל מחוסר השמחה על מהירות הגעתו.
שאריות ההלם נמסו עם הלגימה הראשונה ממרק עוף צח (22 ¤) פשוט ולעניין עם אטריות, גזרים ותפוחי אדמה, שהיה לא סתם חמים אלא ר-ו-ת-ח, בדיוק כמו שאני אוהבת.
ארבע פרוסות עבות וטריות של לחם לבן ליוו את המרק, ושימשו גם כמצע למנת הפלפלים הקלויים (20 ¤), שהוגשה עם פטה – הגבינה היחידה שנכנסת לפה של אפי – ורוטב פסטו נענע.
טעמם הנפלא של הפלפלים ביתי ועדין, על הפטה לא התקמצנו איתנו והרוטב שידרג מנה שאפילו לא ידעה שהיא יכולה להתעלות על עצמה.
גם עם המנה הראשונה השנייה הצליח המטבחון לקלוע: חמש לביבות הבטטה (22 ¤) עם קצח למעלה ניחנו במרקם נימוח, ורוטב השמנת והעירית שהגיע בנפרד היה מרענן במיוחד.
"שמישהו יעצור אותנו", אמרה לי אפי אחרי שהביטה בערימת הכלים הריקים לחלוטין של המנות הראשונות, אבל טעימה קטנה מהמוסקה החזירה אותנו מיד למסלול.
תחת הערך "מוסקה" באנציקלופדיה היינו ללא ספק שמות את המוסקה (35 ¤) העשירה ומשופעת הטעמים של המטבחון.
הבשר, החצילים, תפוחי האדמה ורוטב העגבניות ובשמל סחטו מאיתנו אנחות שבמקום אחר היו גורמות לתאונה.
היינו חייבות להוריד הילוך, ולכן את פלטת הממולאים עם בשר (40 ¤), שהיו בה פלפל, קישוא וכרוב, לא סיימנו עד הסוף.
למרות שאני ואפי לא נוהגות להסכים על כל דבר, חשבנו שהפלפל היה העסיסי ביותר ושלשאר הירקות הינו מוסיפות רוטב עגבניות.
המוסקה לוותה בסלט ירקות עם רוטב שמיר רענן, הממולאים לוו בסלט כרוב סביר, ומכיוון שהזמנתנו עלתה יותר מ-100 שקל הגיע הקינוח במתנה.
את עוגת הגזר, שסגרה ארוחה רווית תשבחות, אפילו השפן מהבדיחה היה אוהב.
20 דקות לאחר שליחת הכתבה למערכת יצאתי החוצה וגיליתי שהטוסטוס החמוד שלי, מקור ההשראה לכתבה, איננו.
גנב יקר, אני מקווה שתשמור עליו היטב, כי הוא בן זונה של טוסטוס.
תהנה גם מהקסדה השווה ותן לאיזו ידידה את הכפפות הסופר מדליקות שבארגז.
אה כן, והלוואי שתיתקע באמצע כביש מקורצף עם פנצ'רים בשני הגלגלים כשיורד עליך מבול, שבריר שנייה לפני שתפגוש מקרוב משאית ממש גדולה ותבין מה זה להרגיש שאתה נגנב.

מבקרנו לקח את החסידה שאיתו לקנן במטבחון בכרם התימנים, היכן שהעביר בזמנו את התקפי המנצ'יס הטובים שלו. למרבה מזלם, חוץ מקציצות הפראסה הכל היה מוצלח

הבעיה שלי, שועל שכמותי, שהגעתי לכרם רעב, ונכנסתי אליו דרך רחוב רבי עקיבא - פתח צר לכל הדעות.
מקום מוזר הוא הכרם. כביכול מדובר בשכונה הכי מרכזית בתל אביב שנושקת מצפון וממזרח לנחלת בנימין ולמתחם שינקין, ובמערב היא מלחכת את חוף הים. אם היתרונות הגיאוגרפיים הללו לא מספיקים, נוסיף שיש בה את השוק הייצוגי של תל אביב ואפילו מסוף אוטובוסים מרכזי. אך כמו שבפיצוציה אף אחד לא קונה את העיתון שבראש הערימה, כך בעירייה אף אחד לא משתין על כרם התימנים.
כבר לפני עשר שנים שמעתי את הדיבור ש"כרם התימנים הולכת להיות בקרוב הדבר הגדול הבא". יה, רייט. זה גם מה שאמרו על אהוד ברק.
בניגוד לנווה צדק לה הכרם רוצה להידמות, בכרם אין מרכז תרבות או גלריות ואין בה אפילו בית קפה אחד. מה שכן יש בה זה המון פיליפינים, עוד יותר בני כנסת ומספר דומה של מסעדות שנסגרות יותר מדי מוקדם. זה המקום בו המטבחון נכנס ומשנה את התמונה.
יש לי בלב פינה חמה למטבחון עוד מהימים שהוא היה כוך זעיר עם ארבעה שולחנות, מקרר, מיקרוגל וטוסטר. את כמה מהתקפי המנצ'יס הטובים ביותר שלי העברתי שם, בימים שאלנבי 58 עוד היה פעיל ונחלת בנימין היה רק מתחם למכירת בדים. בימים הרחוקים ההם היו עוד כמה אופציות ליליות בכרם, למשל המשכן הישן של ביג מאמא בסמוך למטבחון, או מועדון האופטלגין מול מסעדת ציון. אבל זה כאמור היה מזמן, בימים שעוד היה דיבור על הדבר הגדול הבא.
היום, שמונה שנים אחרי, המטבחון, שבינתיים התרחב והתברגן, נשאר האופציה הלילית היחידה בכרם, אם כי הוא כבר אינו פתוח 24 שעות ברציפות כבעבר. ביום רביעי האחרון הגענו לשם בסביבות שתיים וחצי בבוקר וראינו מקום די פעיל עם שלושה - ארבעה שולחנות תפוסים. המלצרית אישרה בפנינו שלא מתכוונים לסגור בקרוב, והתיישבנו בשולחן הפינתי. תפריט מוזר יש במטבחון. מצד אחד הוא מקרין פשטות של מסעדת פועלים ומצד שני ניכר שיש בו יומרה שפוזלת למקומות שמעבר לצידה המזרחי של הגדר - למדרחוב של נחלת בנימין. מצד אחד יש בו מג'דרה וממולאים ומצד שני יש סלט רוקפור ועוף במרינדה של יין אדום, תפוזים ודבש תמרים. בשעה הזו כל מה שרצינו זה ארוחה לילית בסיסית וטובה והחלטנו להישאר בצד של התפריט שקרוב יותר לרחל או לאחים עוזרי הנמצאים במורד כמה רחובות משם. למנות ראשונות הלכנו על קציצות פראסה (20 ש"ח), כבד קצוץ (20 ש"ח) וסלט ערבי (18 ש"ח). לשתייה הזמנו גולדסטאר מחבית.
חוץ מקציצות הפראסה שהיו תפלות ויבשות, היה לנו מזל והכל היה מוצלח: הסלט שהוגש עם קערית טחינה בצד נחתך במקום מירקות טריים והכבד הקצוץ היה בעל טעם ומרקם אשכנזי מודגש, שלמיטב הבנתי הגיע מתוספת של שומן אווז. החסידה (שהגיעה בכלל ממשל אחר- ככה זה במשלים של שיכורים) שישבה מולי, צחקה בצדק על צורת ההגשה: הכבד הונח על הצלחת בשלושה כדורים, כמו גלידה, בתוספת ריבת בצל. "היית מצפה שבמקום כזה הוא יוגש מרוח בגסות על הצלחת עם הר של בצל לבן". היא קרקרה. זה כנראה מה שקורה כשאתה במזרח ולבך במערב, או להיפך. במנות העיקריות היו כבר הרבה פחות התחכמויות. מנת המוסקה (35 ש"ח) ופלטת הממולאים (40 ש"ח) שהכילה פלפל, קישוא, כרוב ממולא באורז ובשר ועלי גפן שהוגשו בתוספת יוגורט ושמיר, הייתה נדיבה וטעימה. הממולאים בושלו בישול ארוך בסיר והיו מהז'אנר המזרחי, והמוסקה שהיו בה בשר טחון דק, תפוחי אדמה, חצילים והרבה רסק עגבניות הייתה מהזן היווני-ישראלי. אישית גם החסידה וגם אני הסכמנו שאנו מעדיפים מוסקה בולגרית, בה הבשר גס יותר ונוכחות העגבניות דלה יותר. זה לא מנע מאיתנו לנגב את הצלחת עד הפירור האחרון ולהוריד אותו במורד הוושט בעזרת ג'יימסון.
"איך נחזור עכשיו הביתה?" שאלה החסידה המודאגת לאחר שהורידה עוד שוט. "הפתח של רחוב רבי עקיבא כל כך צר ואנחנו כל כך מלאים ושיכורים..."
"שטויות", עניתי, "פשוט נישאר פה ונשתה בכרם עד הבוקר. אחר כך נלך לדפוק קומפלט אצל הסורי. אז כבר נחשוב כיצד יוצאים..."

אומרים שאין כמו האוכל של אמא: זו שיודעת איך אתה מעדיף את השניצל, שאופה את העוגות שאתה הכי אוהב בעולם ושמכירה אותך כל כך טוב שהיא יודעת בדיוק מתי להציע לך מה. אומרים, אז מה אם אומרים? בשביל לא מעט אנשים, הבישול הביתי הוא שם נרדף לשניצלים שרופים, ספגטי תפל ושאריות מהממולאים שגם שלשום לא היו משהו. לא הרבה אנשים מדברים על זה, אולי מתוך גאווה, אבל האוכל של אמא הוא לא תמיד טוב יותר מהאוכל של איזה אח של מישהו אחר שמבשל במסעדה, בטח הם הוא מבשל במטבחון.
אותה מסעדה שמתמחה במאכלים ביתיים וממצבת את עצמה כמקום מועדף על הצמחוניים שבינינו, מציעה בתפריט שלה את כל מה שאמור להיות על הגז בכל בית שמכבד את עצמו, ועושה זאת בכבוד. זה אומר, כמובן, שאתם הולכים לשלם לא מעט.
מכיוון שבכירי המדור תמיד קינאו באמהות שיודות להכין לזניה בשרית, הוחלט להתקשר למקום ולהתנסות בחוויה (35 ש"ח). לצידה הוחלט לנגוס גם בקציצות ברוטב ואורז (34 ש"ח) ובפלפלים קלויים עם גבינה בולגרית (20 ש"ח). רבע שעה אחר כך, עוד לפני שניחמנו את אמא עם פרחים ובדקנו אם החליפו לסבא את השיניים, הגיע השליח עם הסחורה. כמה שמחנו.
ראשונה שנשלחה לקרב עם השיניים החדות שלנו הייתה הלזניה, שהגיעה בצורה מכובדת והייתה עשירה ברוטב, בטעמים ובבשר והייתה עסיסית עד כדי כאב. מיד אחר כך נשלפו קציצות הבקר הרכות, שהגיעו עם רוטב מושקע על בסיס עגבניות. את הרוטב אפשר היה לשתות בקלות גם כמרק, והוא נשפך על אורז די פושר, שעם כל המיצים האלה הפך למעדן אמיתי. הפלפלים הקלויים, שהיו אמורים להיות המנה הראשונה, נאכלו בין לבין והיו בדיוק מה שזכרנו מסבתא של מישהו שהעבירה את מרבית זמנה באטימת צנצנות חמוצים. זה היה פשוט נפלא. זה הרגיש ממש כמו בבית שמעולם לא גדלנו בו.
פרוייקט צדדי: עם כל הנ"ל הגיע גם סלט ירקות מכובד שבצידו רוטב חמצמץ וירוק המבוסס על פטרוזיליה. עם הקציצות הגיעו גם פרוסות לחם שחור.
שורה תחתונה: אמא יש רק אחת והיא עובדת במטבחון.

אפשר לראות על פי הרצפה למה שימשה מסעדת המטבחון באורגינל: הרצפה היא בעצם מדרכה, והמקום, בגלגולו הקודם, שימש כנראה כאחת הבסטות בעורפו של שוק הכרמל. מישהו בעל תושייה השתלט על חלק מהמדרכה, סגר סככה די ארעית, מיקם שישה שולחנות, העמיד מקרר והרי לכם מסעדונת. השם "מטבחון" יאה לה, אם כי, לפלא בעיני כיצד - עם מבטח כל כך זעיר, כיור קטן ופינת בישול שברוב המטבחים הביתיים יש גדולה ממנה - הם מצליחים להרים תפריט מגוון יחסית.
אל תצפו להפתעות קולינריות מרשימות, או להגשה מוקפדת, אבל אוכל חם, טעים למדי ובמחיר סביר אפשר להשיג שם בכל שעה. המקום פתוח עשרים וארבע שעות ביממה וזה מלמד משהו על אוכלוסייתו המשתנה בכיוון מחוגי השעון: בבוקר ובצהריים עובדי השוק ולקוחותיהם, מאוחר יותר צעירים מהסביבה שבמחירים שמציע המטבחון אין להם סיבה לבשל לעצמם בבית, בלילה - בלייני הפאבים שעבורם המקום הוא תחנה טובה לריפוד הבטן לצורך ספיגת האלכוהול (אפשר גם במקום. בר קטן ויעיל - ערק רמאללה ב-12 שקל, לדוגמא - מספק את הצורך).
בחורה עם תווי פנים אסיאתיים, דוברת עברית מוגבלת, דומני ששמה סוזנה, אחראית על התפריט. שקשוקה לארוחת הבוקר, מגוון סלטים קטנים (חצילים, טחינה, אבוקדו, כבד קצוץ, עלי גפן, ירקות) שלא מגיעים ל-20 שקל, ועיקריות: קציצות ברוטב עגבניות ואורז, לזניה, גולש, קוסקוס ירקות או קוסקוס בשרי, פשטידת בטטה ומנגולד, מרק או שניים. מחירי העיקריות מגרדים בקושי את גבול ה-30 שקל.
שישה שולחנות, אמרנו. לוח דמוי אבן, כיסאות פלסטיק ירוקים ולא נוחים סביב שלושה, כורסאות משומשות מאד בצבע בז' מלוכלך תואם סביב שלושת האחרים. ליד אחד מהם ישבה קשישונת, סביבה תרמיליה, וגזרה בשלווה צפורניים תוך שהיא משוחחת עם עצמה. האחראית על המטבח העירה לה פעם פעמיים משהו ברוסית, אבל הקשישה נפנפה אותה בזלזול. עריכת השולחן קומפקטית: המלצרית הניחה לידי מפית נייר, סכין ומזלג, העמיסה על גבה תרמיל גב, והלכה הביתה או לסידורים. המג'דרה שביקשתי הגיעה בצלחת קטנה מאשר תערובת של עדשים ואורז. היה טעים מאד. גם מנת הקציצות הייתה משביעת רצון (שתי קציצות, רכות ומבושלות היטב) וכמוה פשטידת החצילים והבשר הטחון (גירסה מקומית למוסקה, אני מניח). זו הגיעה עם סלט ירקות רענן, כנראה מתוצרת הבוקר בשוק. אני לא יודע מתי הם מכינים שם את האוכל - הוא מוגש לשולחן תוך דקות, לאחר חימום במיקרוגל, אבל טעמו כאילו בושל כרגע. בתוך שטחו הצר מאד של המטבח מצאו מקום גם למכונת אספרסו שמנפק תוצרת סבירה, והיה אפילו מקום לקינוחים - עוגת גזר ועוגת גבינה (14 שקל). העדפתי כדור שוקולד זול (5 שקלים) ומיותר - יותר קמח משוקולד. מקום טוב לעצירה ביום קר, לארוחה זריזה, או לקחת הביתה.
שולחנות: דמוי אבן. כיסאות: פלסטיק, או מרופדים. מפיות: אחת, נייר. סכו"ם: חסכוני. מים: לבקש. גם מלחייה צריך לבקש. שירות: נענה לבקשות. שירותים: כנראה במקום אחר. יש כיור קטן בין המערכת הסטריאופונית לסל העיתונים מאתמול, אם דחוף לכם ליטול ידיים.