מן העיתונות - מיתוס

המדור הכשר חוגג שנה של לחימה במיתוס ש"כשר? זה לא יכול להיות טעים" דווקא במסעדת מיתוס, דוגמה מצוינת ל"כשר? זה מה-זה טעים" עת חורף היא בארצנו, אך מצב הרוח שלנו אביבי להפליא. טרם שנספר לכם מדוע, להלן הודעה לקוראינו הנאמנים. אלה שהלכו לבד שנים רבות בערבות הקולינריות היבשות בארץ התנ"ך, מחפשים לשווא מסעדת בשרים אנינה - ושתהיה גם כשרה. אלה שטובי הנפחנים הקרתניים הטיחו בהם ש"אין מה לעשות, אי אפשר לעשות אוכל גורמה - וכשר".
ובכן, מיזגו לעצמכם כוס יין טובה - ותרימו אותה פעמיים. על אחת - כי המדור שלנו חוגג שנה להיווסדו; על השנייה - לעצמכם. אתם שבנאמנותכם הוכחתם כי אם רק מישהו ירים את הכפפה ויציע אוכל גורמה כשר בסביבה עיצובית מושקעת, אתם תמלאו לו את המסעדה.
איננו יודעים למדוד את חלקו הצנוע של טור זה בהתעוררות הקולינרית של אוכל הגורמה הכשר בישראל. זה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא שלפי התגובות שאנו מקבלים הרי שמאז הופעתו משמש הטור בדיוק כפי שקיווינו, להרמת מסך מעל לרוב של אנשים שקטים, יהודים שקופים, שלא בהכרח מתרגלים תרי"ג מצוות אך מעדיפים לאכול כשר אם רק יהיה ברמה הנאותה - ובנמצא.
ביקשנו להתחיל בתפנית - ולדעת רבים שנת 2004 הינה שנת מפנה במפת האוכל הכשר והאנין בישראל. יותר ויותר מסעדות גורמה כשרות נפתחות - ויש יותר ויותר פניות למדור לבוא ולסקר פתיחות של מסעדות שהשקיעו בהן ממון רב ומחשבה רבה בתפריט. אך מה שגורם לי לתענוג היותר גדול הוא מספר הפניות של מסעדות גורמה לא כשרות, שפתאום גילו את הקהל האנין הכשר - ומתכננות להפוך לכשרות. כל זה גורם לי לאושר רב, ובעיקר לתאבון. אז הלכנו להשביע אותו בעדינות ב"מיתוס גריל בר" שבבית אירופה. מיתוס היא דוגמה מצוינת למטרות שהצבנו לעצמנו עם הופעתו של המדור. מסעדה מושקעת מאוד, עם הקפדה על התפריט, בלב היאפי של העיר - וכשרה.
פתחנו בחציל שלם אפוי, שקיבל השחמה בגריל ונחת על מצע של טחינה ירוקה מעוטרת בגרגירי חומוס (15 שקל). מעדן. טעמנו כבר את החציל האפוי על מצע של יוגורט מקומי באיזה כפר דייגים נידח - כאן השילוב היה מושלם יותר.
לא התאפקנו והזמנו גם את "פלטת סלטי הבית", אלה שאיל שני, להטוטן המילון הקולינרי העברי המתחדש, בטח יקרא להם "מרקחת ירקות לסוגיה השונים". קיבלנו דוגמיות בנושא העגבניות, החצילים ושאר ירקות. טעמנו. לא התרגשנו.
נתח כבד האווז, לעומת זאת, היה צלוי היטב, במידה מדויקת, עסיסי, שמנמן, ולכן טעים. הקונפי שרי שעיטר את הצלחת ענטז עם כבד האווז בדואט מושלם; והמחיר, 28 שקל, לא נראה מזמן במקומותינו.
בהקשר זה, שמנו לב שמנת הפילה אשר לראשו מתנוסס נתח כבד אווז - שנמכר באחרות במחיר שבין 120-100 שקל, מוגש כאן עם תג מחיר של 89 שקל. מה ששוב מוכיח שניתן למכור איכות במחירים סבירים.
במסעדת בשרים אשר אתה רוצה לבדוק את קרביה - לך על הקבב. קיבלנו קבב טלה, שגם הוא, כמו החציל, שכן על מצע טחינה ירוקה ובצדו רוטב עגבניות חם. כשלעצמי, את המצע אני אוהב בצד. למה לקלקל. וכאן ממש היה מה לקלקל. הקבב היה עסיסי, ריחני ומעורב בשומן כבש במידה המדויקת. האורז שנלווה למנה בקערית נפרדת והוגש הפוך ראש - היה חסר השראה יחסית לקבב שהוגש לידו. שימוש באורז מסוג בסמטי היה מבשם יותר את המנה כולה. שוב עקצצנו עצמנו למראה מחיר המנה, 38 שקל, אם לא היינו כחולמים.
היונה הלכה על פילה בקר שנחתך לקוביות נאות - שופד ונצלה. ניכר בפילה כי יושן היטב. הוא שמר על קפיציות ובסך הכל היה טעים מאוד (42 שקל). עוד בתפריט שילובי בשרים מיושנים לסוגיהם השונים כששם תוכלו לבחור עבורם במצעים שונים, כשהחביב עלי במיוחד הוא מצע הפירה המסונן דק, בשילוב הבצל המטוגן
השירות משתדל, האווירה המואפלת והחרישית מחבקת ונעימה. האוכל מוגש מוקפד עם שירות מעולה. רשמנו לעצמנו על לוח גדול את המחירים הסבירים בהחלט שמיתוס מצטיינת בהם, נושא שהיה חסר לנו עד עתה במסעדות הגורמה הכשרות, ולכן נמליץ עליה בחום. חוץ מזה שבאותו כסף, האווירה והעיצוב במקום יגרמו לכם להרגיש קצת בניו יורק, האוכל בפריז הטובה, והיונה... נו, כמו יונה, תנחית אתכם בבית. שבת שלום

סטייק טוב זה לא מיתוס - שגיא כהן התרגש ב"מיטוס", שמצליחה להחזיק במקל משני קצותיו: גם מסעדה מזרחית טובה וגם ליטוש של מקום עכשווי
התרבות הישראלית הופכת לאט לאט לתרבות שמשתמשת בשפה כדי לאבד כל קשר עם המציאות. דוגמה? בבקשה: איך לדעתכם אומרים בעברית בר-בשר? סטקייה, כמובן. ומה רע בסטקייה? או, אז ככה: סטקייה זו לא מילה (בוודאי שלא), סטקייה זה קונספט. והקונספט הזה כבר פאסה, כל כך פאסה בעצם, שאנחנו חוזרים אליו עכשיו בהתלהבות, רק שאנחנו קוראים לו אחרת. לא פלא: אחרי ככלות הכל הסטקייה, לצד דוכן הפלאפל, היא אולי המוסד הקולינרי האותנטי היחיד שנוצר פה, אבל מאחר שסטקייה זה כבר פאסה, אך עדיין לא רטרו (לפחות בשבועיים-שלושה הבאים, תסמכו עלי, זה תכף מגיע), אי אפשר לחזור אליה סתם ככה.

לחזור לסטקייה ההיא, אנחנו? יצורים אופנתיים ועדכניים שכמותנו, שנחזור לסטקייה הישנה נושנה? על הארבע על ארבע שלנו? ואיפה בדיוק נחנה? וכך, היות שהדימוי העצמי שלנו הוא של אופנתיות עדכנית, בו בזמן שבמציאות אנחנו עדיין שמרנים למדי בכל מה שנוגע לאוכל (ולא רק), הלך והתפתח כאן מתח טורדני. את המתח הזה ניסתה השפה, באמצעיה המוגבלים, לפוגג. הרעיון פשוט, אנחנו נקרא לדברים ישנים בשמות חדשים (בר-בשר, למשל) וככה נחזיק במקל משני קצותיו: גם נשכנע את עצמנו שאנחנו אוכלים "סלט חציל אפוי מושחם בגריל על מצע של טחינה ירוקה וצנובר מזרחי" טרנדי, וגם נאכל חציל בטחינה, כמו שאנחנו אוהבים, עדיף כשהטחינה נוזלת בין האצבעות.

החציל היה בלאדי
אם כל העסק היה נגמר כאן, זה היה די בנאלי. דברים כאלה הרי קורים בכל תחום תרבותי: צריך לשכנע את עצמך בנורמליות (המתבטאת באופנתיות שיקית), בזמן שהלב משתוקק לקצת נחמה (שמתבטאת בחזרה לדברים הישנים והמוכרים). מה שבכל זאת הופך את העסק למעניין הוא שלשפה בפיתה, כפי שמתברר, יש כוח ייחודי לא רק לטשטש מציאות אלא גם לכונן מציאות אלטרנטיבית.

ומה שקורה בזמן האחרון, זעיר פה זעיר שם, הוא תהליך מקסים: המנות, באורח פלא, מנסות לגשר על הפער שבין התיאור למציאות ולהתעלות לדרגת מה שכתבו עליהן. התוצאה היא שמה שיצא לדרכו כהטעיה צינית הפך לגורם פוזיטיבי, ואין מקום שבו התהליך האופטימי הזה מורגש טוב יותר מאשר במסעדת מיטוס שובת הלב שנפתחה בשבועות האחרונים מול בית המשפט בתל אביב. מיטוס היא מה שפעם היינו מכנים מסעדה מזרחית טובה. מה שאפיין את המסעדות המזרחיות של פעם היה תפריט קבוע (חומוס, טחינה, סלט, חצילים, שיפודים, סטייק), יחס קבוע ("חסר לכם משהו?") וסיפוק קבוע של הלקוחות מהיחס שבין המחיר לתמורה.

מסעדת מיטוס החדשה שומרת על כל אלה, אבל החצילים יותר אלגנטיים, השיפודים יותר טובים והסטייקים הרבה יותר טובים, וכך נוצר מצב מעניין שבו הניסיון להתאים את המציאות לפוזה הוליך ליצירת אחת ממסעדות הבשר (אתם רואים: אפילו אני נרתע מלכתוב סטקייה) הנעימות והטעימות בתל אביב.

מנה ראשונה של חומוס עם בשר טלה קצוץ היתה בדיוק זה: מנה של חומוס מצוין (ואני מסרב להיכנס לשיח העדכני על עפיצות החומוס: חומוס זה חומוס, והוא מתחלק לשני סוגים: טרי ולא טרי. זה הכל), שלוותה בהר של בשר טלה עסיסי מטוגן ומפורר שהיה חגיגה. הפיתות המצורפות הגיעו חתוכות לגלילים אלגנטיים, שזה נחמד, ולו מהטעם הפשוט שהפיתות טעימות. וכשהפיתות טעימות, עד כמה שזה נוגע לי, אתם יכולים להגיש אותן גם בצורת אוריגמי של הר פוג'י. מנה אחרת, אותו חציל מושחם, היתה פשוט נפלאה: החציל היה בלאדי (בכלל, שמתם לב איזה חצילים מוצלחים היו השנה?), הטחינה היתה נהדרת (טחינה, בניגוד לחומוס, היא כן עניין רציני), וכמו כל המנות כאן גם היא הוגשה בצורה מודרנית, יפה ומושכת לב.

צינור של מטבוחה
מנה של קציצות טלה היתה אף היא טעימה להפליא: לא רק שהקציצות היו פריכות וטעימות, לא זו בלבד שהטחינה היתה מרירה בדיוק במידה, אלא שהמנה אפילו לוותה ב"סלסת עגבניות". סלסת עגבניות, אתם בוודאי תוהים, נו, שמחה גדולה. ובכן לא סלסה ולא שמלסה, קציצות הטלה לוו במטבוחה מארץ המטבוחות. עגבניות טריות שבושלו עם קרעי פלפל חריף ועם שיני שום שלמות שיצרו יחד את המטבוחה הכי טובה וטרייה שאכלתי אי פעם במסעדה.

אם היו לי ידיים טובות הייתי מניח צינור ממיטוס הביתה שיזרים אלי מהמטבוחה הזו בכל פעם שבא לי סנדוויץ'. ואחרי כל אלה, כמו שאתה מצפה מסטקייה (הנה, דוקטור, אני משתחרר), הגיע גם סטייק מצוין: אנטרקוט גדול ועבה, שיושן בדיוק במידה, ושנצלה כך שהיה מלא טעם ועסיסיות. תענוג.

השארנו 200 שקל בשביל ארוחה טעימה ונעימה ויצאנו אופטימים: אם במסעדות המציאות מחקה את השפה ומשתפרת, אולי זה יתחיל לקרות גם במקומות אחרים?