מן העיתונות - סמיר

סנדוויץ' טוניסאי, פלאפל, קובה, קבב ביתי, סמוסה, גוז'גוז'ה, חריימה, יאחנה. רונית סבירסקי לוקחת אתכם לסיור במסעדות של רמלה

בשוק של רמלה מדברים על אחווה. אנחנו משפחה אחת גדולה, אומרים כולם - עם הרבה חריף. בתחילת המאה ה-20 חיו כאן טורקים, ובאמצע המאה הגיעו היהודים הבולגרים, העיראקים, המרוקאים, הטוניסאים והבוכרים, שהתערבבו בתושבים המקומיים, ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. התרבויות, המנהגים, המטבחים והתבשילים התמזגו בבליל של ריחות וטעמים, אבל גם הצליחו לשמור על הייחודיות.

בין המסעדות הערביות-מזרחיות בולטת מסעדת סמיר במטבח המיוחד שלה, שהוא תוצר של היסטוריה עתיקת שנים בארץ. סמיר דביט הוא צאצא למשפחה נוצרית שחיה בארץ יותר מ-600 שנה. המאכלים הביתיים עברו מדור לדור, בעיקר תבשילי הממולאים. במסעדה עובדים היום הבן ג'ליל והאב סמיר, ואת הממולאים מכינה בבית האם סוואד. היא מרוקנת בעזרת מכשיר ידני את תכולת הירקות: גזר, קישואים, חצילי בלדי קטנים, בצל, עגבניות, פלפלים, וגולת הכותרת - גזרים בלדי בצבע סלק, שגדלים רק חודשיים בשנה. את החלל המרוקן של הירקות ממלאת סוואד בבשר בקר ואורז ומבשלת ברטבים שונים.

הגזר מקבל תיבול שונה ותוספת של חמוציות, שסוואד מייבשת בעצמה. היא קונה חמוציות ירוקות, מניחה בשמש ומחכה שיתייבשו ויהפכו לאדומות. כשהן מוכנות היא מבשלת אותן עם הגזר הממולא ‭20)‬ ש' למנה‭.(‬ מנות נוספות במסעדה הן מטאוומה (עוף מטוגן עם בצל) ויאחנה (עוף מטוגן ברוטב עגבניות‭.(‬

היו ימים, וזקני תל אביב זוכרים אותם, שלאבולעפיה היה שכן. השכן אפה בדיוק אותם המאפים, אותן פיתות עם זעתר ובייגלעך, אבל מה? אצל סמיר אבולעפיה ושות‘ (אחיו הרבים) היה תמיד תור, ואילו אצל השכן היה בעיקר חור.

והחור, בכיס, בחשבון הבנק ובכלל, בתודעה של התל אביבים - הרג את העסק השכן. לא שעיננו צרות באבולעפיה, חלילה, ואפשר לאמר שהיו הבדלי איכות מסוימים בין הפיתות והזעתר, אבל בכל זאת, כולה פיתה, לא?

רחוב קהילת דטרויט ברמלה הוא אחד מהמקומות שחוצנים, כשיגיעו לארץ, יבואו לאכול בו, והכל בגלל חומוס חליל. לא שיש לנו טענות לחומוס, אבל המסעדה, איך לאמר, כבר רחוקה ממה שהיתה פעם. בשבת בצהרים בודאי לא נעים או נחמד לשבת בה, כשחצי מליון אנשים צובאים על הדלת, והמלצרים מרשפים לכיוונך המלצות לכיוון הדלת. מנגד, בסמטה סמוכה, שוכנת מסעדת סמיר, שלמרות שאין תור ארוך משתרך לדלתה, היא מגישה חומוס מצוין, במחיר מצוין ובשרות נעים. יתר המנות הן ברמת שיפודיה ממוצעת, ולא יותר.

בחנו אותה בשבת אביבית עמוסה. הזמנו שתי מנות מסבחה וחומוס אחד נטורל - כדי לבחון את הטעם האמיתי של הממרח הלאומי. למנות עיקריות הזמנו שיפודי כבש, עוף בלימון ומעורב ירושלמי. שתיה התבססה על גולדסטאר, סטלה ודיאט ספרייט לגברת, שהפכה אותו לשנדי (לשתוק שם ביציע, קצת כבוד!).

המזטים לפתיחה היו טובים וטריים כהלכה: סלט טורקי טוב, עגבניות בטחינה (חסרה לנו מעט חמיצות), סלט חצילים "יווני" עם גמבה או פלפל אדום - טוב, למרות שמעט פחות נוזלים בחצילים תמיד מסייעים להם, מטבוחה מצוינת וחצילים בשום. החמוצים - זיתים ומלפפונים חמוצים - גם הם היו טובים מאוד.

החומוס הטבעי היה חלק, מתקתק וטעים, עשוי במתכונת האבו-גושית. המנה היתה מכובדת מאוד מבחינת הגודל והפיתות שליוו אותה - באפיה ערבית, לא "תעשייתית"- היו רכות, דקות וטריות. בדיוק.

המסבחה גם היא היתה טובה והוגשה עם מעט רוטב לימון חריף, שמן זית ופפריקה. גם כאן המנה היתה גדולה למדי וחוסלה לדרגת "צלחת נקיה", כמתבקש.

המנות העיקריות: שיפודי הכבש היו סבירים. הבשר לא רך מאוד וללא ארומה של כבש - ולכן לא ממש מומלץ. העוף בלימון היה מנה מקורית וטעימה, חריפה וחמצמצה, אבל היינו רוצים לראות קצת פחות בשר חזה במנה ויותר חלקים רכים ועסיסיים יותר. המנה עצמה לא גדולה, אבל מספקת (במיוחד לאור המזטים, הפיתות, החומוסים והשאר). מנת המעורב ירושלמי היתה עשויה טוב. הלבבות היו חתוכים לפרוסות - קצת מעצבן, למי שאוהב לגלגל את האבר החלקלק בפה - אבל התיבול היה בסדר והבשר עשוי לרוב במידה לפי הטעם המקומי (קרי - עשוי היטב).

הצ‘יפס וסלט הירקות היו טריים. צ‘יפסים קטנים, סלט חתוך לקוביות בינוניות וללא תיבול מיוחד.

סיכום: כל אלה, כולל שני קפה שחור קטן, ארבע בקלאוות והרבה מאוד מים קרים: 180 ש"ח לפני שרות.

סיכום אוכל: טעים. שרות: משפחתי. שרותים: נו... נכים: כמה מדרגות. מחיר: 60 - 70 ש"ח לאדם רעב.

החומוס והשיפודים של סמיר יכולים לשמש כפתרון טוב לארוחת צהריים משביעה ולא יקרה, רגע לפני שחוזרים לבית הספר

מצוידים במצב רוח קצת קודר ("החופש נגמר" - שירה, 11, וגאיה, 8.5), אך גם די עליז ("החופש נגמר" - ההורים, 40+) ובפנס ("כדי שנוכל לחפש את הרעים" - נועם, בקרוב 4) - יצאנו לרמלה לבילוי שיסמל את החזרה לשגרת לימודים-עבודה נורמלית, אחרי חודשיים של חופש גדול ועוד חודש חגים כבונוס.

מלבד שלוש מסעדות ערביות ותיקות (חליל, סמיר וקרוואן), ועוד אחת בכניסה לעיר (סולטן) - קצת קשה למצוא סיבה להגיע לסיטי של רמלה, שכן האזור, ששימש בסוף שנות ה-60 כמרכז הרוק המזרחי הישראלי המתפתח, מוזנח ומלוכלך וממש לא כיף להסתובב בו. ובכל זאת, ברחוב שנושא את השם המנוכר משהו, "קהילת דטרויט", הצטופפו מכוניות ליסינג וג'יפים מפונפנים. אין ספק, שבת בצהריים היא שעת החסד הגדולה של החומוסיות במדרחוב שליד השוק בעיר העתיקה של רמלה.

התור הבלתי נסבל בכניסה לחליל, המפורסמת שבחבורה, שיגר אותנו לסמיר הסמוכה הממוקמת במבנה אבן יפה בן 700. גם שם נאלצנו לחכות - אבל רק רבע שעה, וכדי שלא נתייאש הוציא לנו אחד המלצרים העסוקים צלחת כדורי פלאפל נהדרים עם הרבה ירוק בפנים. על השלט שמעל הכניסה נכתב בגדול, "סמיר - נוסד ב-1948" - ללמדנו שיש עוד כמה דברים שנולדו יחד עם מדינת ישראל, אם כי בשלב זה לא ברור מי הגיע בריא יותר ל-2010.

כנהוג במסעדות מסוג זה, מיד כשהתיישבנו הגיעו לשולחן מלצר חביב במיוחד (בכלל, כולם שם חביבים במיוחד), חמוצים-וזיתים סתמיים ושניים-שלושה סלטים לא מפתים בצלחות קטנטנות. לא נגענו. גם החצילים בטחינה (שהזמנו אחרי שהתברר שהלבנה נגמר) לא היתה מנה מדהימה. הפיצוי בדמות חומוס מסבחה מצוין ב-15 שקל שנוגב מיידית בפיתות החמימות, היה מושלם.

למנות העיקריות הזמנו פרגיות (שני שיפודים ב-40 שקל) שהיו בסדר גמור, לבבות (שניים ב-38 שקל) שהיו טובים מאוד, כבד עוף (25 שקל לשיפוד יחיד) שהיה מצוין וקבב (שניים ב-38 שקל) שהיה מעולה. הצ'יפס היה שמנוני ועלוב למדי, אך המג'דרה שהחליפה אותו אצל חלקנו קיבלה ציון גבוה יחסית. סלט הירקות, שהובטח לנו כתוספת שנייה במעמד החתימה על החוזה עם המלצר, לא הגיע משום מה, אך שכחנו
לעמוד על זכויותינו בעניין.

במקום זה הגיעה לשולחן צלחת עם גזר ממולא באורז ובבשר (שאר הממולאים אזלו) שעליו קיבלנו הרצאה מסואד, אשתו (השנייה) של סמיר הבעלים (שעבד במטבח). סואד סיפרה איך היא מכינה את הממולאים בימי השבוע בביתה (כשהיא לא מצטרפת למאמץ המלחמתי של שבת).
לקינוח הזמנו מלבי שהיה תעשייתי למדי (הבנות דווקא אהבו) וקיבלנו, לצד שלוש חתיכות בקלוואה טובות, קפה-שחור-על-חשבון-הבית שהוצע משום מה רק לגבר שבינינו והיה דלוח. מכיוון שישבנו בשולחן שהיה אמור להצטרף לכמה שולחנות, שעמדו מוכנים ל-20 סועדים חדשים שכבר החלו לטפטף פנימה, האנשים של סמיר רמזו לנו (בנחמדות) שכדאי שנתחיל להתפנות הביתה, שם נוכל להתכונן ליום הלימודים הראשון האמיתי של השנה.

שילמנו 245 שקל (לא כולל טיפ, אך כולל קולה, מיץ ענבים וקנקן לימונדה) וסיכמנו שכשהציפיות לא בשמים גם החומוס והשיפודים של סמיר יכולים להוות פתרון טוב לארוחת צהרי שבת משביעה ולא יקרה. את הרעים אמנם לא מצאנו, אבל לא נתכחש, יצא לנו די טוב הביקור ברמלה.

השורה התחתונה
ההצעה: מנות ראשונות: 15 שקל, סלטים חופשי: 19 שקל, עיקריות: 25-60 שקל.
טוב לביזנס: מתאים לארוחות משפחתיות קטנות ולמנוחה של אחרי טיול בירושלים.
בשולחנות הסמוכים: תושבי המושבים הסמוכים, ובעלי זיכרונות ילדות מרמלה.
יתרון יחסי: החומוס וכל מה שמסביבו.
מישהו מטפל בך: שירות ענייני בלי קשקושים.